“האם להומו שמן שמתלבש בצניעות לא מגיע למחות על הפגיעות שנעשות לו ולדרוש צדק?”

מצעד הגאווה 2016 | צילום: גיא יחיאלי | עיריית תל-אביב-יפו  | CC BY-NC 2.0

שבוע הגאווה מתקרב. עבור רוב הקהילה זה אירוע משמח. אולם עבורי מדובר במחזה עצוב. בכל שנה, מופעים מזעזעים מסוימים חוזרים על עצמם בקונסטנטיביות וברפיטיטיביות, באופן שממש מעורר בחילה. בפיד של כולנו, כמה חודשים לפני כל שבוע גאווה צצים להם מכל עבר תמונות ה”הכנה” לפרייד: תמונות מחדרי כושר, תמונות של מאכלים דיאטטים, ותמונות של בגדים יקרים (לרוב גם מינימליים). כולן תחת הכותרת- “מתכוננים לפרייד!”.

מתי לעזאזל שבוע שמהותו הבסיסית היא מאבק על קבלה הפך להיות אירוע אקסקלוסיבי שהדרך היחידה להרגיש משויך אליו היא להיות שרירי, רזה ולבוש בבגדי צביעות שכדי לייצר אותם העבידו ילדים מסכנים בסין?

אתם נופלים למלכודת מסוכנת. אמנם אתם חלק מהקורבנות, אך אני בכל זאת אאשים גם אתכם. מדוע אתם משתפים פעולה? איזו מין מציאות אנו רוצים להכתיב? האם להומו שמן שמתלבש בצניעות לא מגיע למחות על הפגיעות שנעשות לו ולדרוש צדק? אתם גורמים לציבורים שלמים להרגיש שהם לא שייכים וזה כואב.

ואני לא טוען שבמצעד אין מגוון – במצעד יש באמת הכל מהכל. אנשים אכן באים בהמוניהם להשתתף באירוע הצבעוני והמונומנטלי הזה. הבעיה היא, שלמרות המגוון, ברור לכולם מהו הדגם האידיאלי ומהו הדגם הנחות. רוב רובם של אלו העומדים על המשאיות ואלו שמובילים את המצעד כאילו הופקו מאותו סוג צר של גברים. האם אלו שלא עונים על הקריטריונים החיצוניים האלו, למרות נוכחותם המרשימה, לא מרגישים נחותים כי מאלצים אותם להרגיש נחותים?

אני לא יכול לתאר לעצמי כמה הומואים נשארים בביתם בעצבות ובמרמור משום שהדירו אותם, רק מעצם היותם מי שהם, מאירוע שאמור להוות עבורם במה מרכזית לעמידה על זכויותיהם

מאירוע כל כך פשוט ויפה של דרישת צדק, המצעד הפך למפגן ראווה של גופים שריריים, בגדים יקרים מדי ופרסומות של אמריקן לייזר. דוגמני התחתונים שגופם לא יבייש מגזיני אופנה נחשקים, עומדים על המשאיות בבמה מוגבהת, כאילו נהנים מעליונות ומתרועות הקהל מסביבם שרובו “ממוצע”. כמו מלכים מימי הביניים שעומדים על מרפסת הטירה ומסביבם פשוטי העם.

אז בעצם זה די ברור למה אותם הפוסטים מציפים לנו את הפייסבוק. מדובר באנשים שמנסים להשתוות כמה שיותר לדגם המלכותי של ההומוסקסואל – להומו מהסוג העליון. זה מעורר חלחלה. אתם עושים בדיוק את מה שאתם אמורים למחות כנגדו – מדירים. אתם מדירים כל מי שלא נראה, נשמע או מתנהג כמו האידיאל הצר, השטחי וחסר כל התוכן והחשיבות שאתם הכתבתם בכוח ובשרירותיות לכולנו. אני לא יכול לתאר לעצמי כמה הומואים נשארים בביתם בעצבות ובמרמור משום שהדירו אותם, רק מעצם היותם מי שהם, מאירוע שאמור להוות עבורם במה מרכזית לעמידה על זכויותיהם.

הדבר שבעיני הוא המעציב ביותר בכל העניין הזה, הוא שאתם קורבנות כמו כולנו. הסיבה היחידה שאתם רואים את אירועי הגאווה בעין כל כך גזענית, הומופובית, מיזאנדרית ושמנופובית, היא שאתם נפלתם קורבן בעצמכם לאותו אפקט דומינו שמקורו בתכתיבים שמקורם למעלה – אצל בעלי תפקידי המפתח והכסף. ולא מדובר אפילו בהתנהגויות המסוימות שעליהן אני מוחה (אותה שנאת שמנים למשל), אלא על צורת החשיבה הבסיסית שעומדת מאחוריהן. מחנכים אותנו, בכל תחום ונושא, להציב לעצמנו אידיאלים צרים שכמעט תמיד יהוו מקסום אינטרסנטי של בעלי הכוח בחברה, ואנו כמו עדר נופלים בכך ועוד מדירים בעצמנו כל מי שחורג אף במעט מאותם אידיאלים פיקטיביים.

תעשיית המזון, תעשיית הרזון ותעשיית האופנה, שלושתן תעשיות עוצמתיות שכל מטרתן היא שנוציא המון כסף על אוכל מזיק, נשמין, נשנא את עצמנו, ואז נוציא כספים על דיאטות וכושר. אני חושב שהגיע הזמן להפסיק. זה כבר לא ראוי. בואו נלמד לאהוב, באמת לאהוב, את כולם/ן כפי שהם/ן ונפסיק עם מעגלי השנאה וההדרה האיומים הללו.