צילום: יוסי זמיר
הקרן החדשה לישראל חוגגת השנה 40 לפעילותה, ולכבוד החגיגות יצא לי לשבת לשיחה עם מייסדי הקרן מארצות הברית, אלי פרידמן וג’ונתן כהן, זוג יהודים ליברלים מאזור סן פרנסיסקו. השניים הציגו לי באריכות את הסוגיות השונות שהיו בליבה של הקרן מיומה הראשון – איך הם בחרו בהן, מה היו ההתנגדויות ולאן הם שאפו: שוויון לנשים, מאבק בהטרדות מיניות, שוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים, הקמת ארגוני חברה אזרחית בפריפריה. בזמן שאני מסתכל על הרשימה המרשימה ופורצת הדרך, אלי התקרבה אליי ולחשה לי, קצת במבוכה: “תדע לך שמאוד רצינו לעסוק בשוויון זכויות לקהילת הלהט”ב, אבל הרגשנו שזה צעד אחד רחוק מדי, הציבור הישראלי לא יוכל לקבל את זה”.
דרך ארוכה הלכה החברה הישראלית ביחס לקהילת הלהט”ב ב-40 השנה האחרונות. גם אם הקהילה הלהט”בית עוד רחוקה משוויון באמצעות החוק, וגם אם חלקים בה, ובעיקר הטרנסים/יות, עדיין סובלים מאפליה קשה ומאלימות, המאבק הלהט”בי מעולם לא היה פופולרי יותר. כשמשווים את המאבק הלהט”בי למאבקים אחרים, ניכר שהקהילה מקבלת תמיכה גורפת, גם בתוך מחנות פוליטיים שעד לפני כמה שנים היו מנוכרים לה. מאבק זה גם הוכיח שהחברה הישראלית מסוגלת להשתנות ולגלות פתיחות כלפי קבוצות שונות, ועבודה מתמשכת ורצופה משתלמת ויוצרת שינוי מהותי.
ומכאן עולה השאלה, האם אנחנו יכולים לנוח על זרי הדפנה? האם ההתקדמות במצבה של הקהילה מאפשר לנו להסיק כי אנחנו בדרך לניצחון סוחף וכי שאריות ההומופובים ובעלי הדעות הקדומות, על אף שהם מיוצגים היטב בממשלה ובמערכת הפוליטית, הם שירת הברבור של שמרנות לא רלוונטית? לצערי הרב התשובה היא לא. אם ניתן ללמוד דבר או שניים ממאבקים אחרים, תמיד אחרי הצלחות ושינוי מגיע “בק קלאש”, והוא חזק ועוצמתי.
לכן, דווקא עכשיו, מתוך עמדת כוח, עלינו להיערך להמשך מאבק בלתי מתפשר וחד, לשינוי פוליטי ולעמידה איתנה על האינטרסים של ישראל הליברלית, בה יש מקום לכל הקבוצות, הרעיונות ותפיסות העולם. אם בוחנים את ההיסטוריה ואת העולם, ניתן ללמוד באופן ברור שבמקומות בהם גורמים אנטי-ליברליים עלו לשלטון על ידי הסתה נגד פליטים, זרים, נשים – הם לבסוף הגיעו גם ללהט”ב. די להקשיב לקולות המנהיגים המגיעים מטורקיה, פולין, הונגריה או רוסיה על “פרופגנדה להט”בית”, או נראה את האלימות שמפעילה המשטרה במקומות הללו נגד מצעדי גאווה.
קהילות הלהט”ב בכל מקום הן חלק ממשפחה גדולה יותר, משפחת “השונים”. ההסברה שאנחנו כמו כולם לא תעזור. במצעדי הגאווה אנו חוגגים את השונות והצבעוניות שלנו, וכך גם חייב להיראות המאבק הפוליטי שלנו: לא שוויון זכויות רק כי אנחנו כמו המשפחות “הנורמטיביות”, אלא שוויון זכויות לכל – ללא הבדל דת, מין, מגדר, או צבע.
יהיו מי שיטענו שבימים שבהם השיח הפוליטי נעשה ציני מאי פעם, שהדיבור על שותפות אידיאולוגית הוא אנכרוניסטי ובלתי רלוונטי, ושאימוץ מאבקים אחרים עלול לסכן את ההישגים הקיימים של המאבק הלהט”בי. אך האמת הפוכה לחלוטין: התבדלות פוליטית עלולה להביא לאובדן ההישגים הקיימים. הדרך היחידה להתקדם היא מציאת שותפים לדרך. גם אם מובילי המאבקים השונים לא תמיד רואים את עצמם כשותפים זה של זה, דבר אחד לא ניתן להכחיש: יריביהם המבקשים לבלום את הישגי המאבק דוגלים בערכים המנוגדים להם. לא בכדי, מי שמובילים בכנסת את הקו האנטי-להט”בי – פוליטיקאים כמו סמוטריץ’, רפי פרץ ומוטי יוגב –מחזיקים גם בעמדות שוביניסטיות, שמרניות וגזעניות.
מסיבה זו בדיוק, מובילי המאבק הלהט”בי צריכים לחפש שותפים במאבקיהן של קבוצות מוחלשות ומופלות אחרות בחברה. מתוך העמדה המשופרת באופן יחסי שלהם, חברי קהילת הלהט”ב מסוגלים להושיט יד לקבוצות מוחלשות אחרות ולהציג חזית אחת למען שינוי סדרי העדיפויות הלאומיים, ולהצבת הדרישה לשוויון בין כל האזרחים וכל הקהילות בראש סדר היום.
רק כאשר יתקיים שיח ציבורי כן על אופי החברה הישראלית וכיצד האזרחים מעוניינים לעצבו, כאשר השאלה שתישאל לא תהיה “האם את בעד הלהט”בים?” או “האם אתה בעד האתיופים?”, אלא “האם אנחנו בעד שוויון אזרחי וצדק?” – ניתן יהיה לראות שינוי מהותי, לא רק בשיח ובדעת הקהל, אלא גם במציאות הפוליטית והחוקית. בלי שינוי מקיף ורחב, גם הקהילה הלהט”בית תישאר בסכנה.
הכותב הוא מנכ”ל הקרן החדשה לישראל
