צילום: עידו אלמלם
“תמיד השנה השנייה קשה יותר” הזהירו אותנו חברות ותומכות שעה קלה לפני המצעד, למנוע אכזבות. אבל בראש מורם והתפעלות דהרנו אל תוך מצעד הגאווה השני בעיר שלנו.
כמעט בלי אוויר נותרנו, נעמה ואני, לקראת מצעד הגאווה השני שקיימנו אמש ברחובות. ועד שלא כובה הפנס הראשון כמעט לא נשמנו לרווחה. לאחר שנת פעילות ראשונה ואמיצה לפרויקט “קוויר בעיר” לקהילה הלהט”בית בעיר שהקמנו בשתי ידינו, המצעד צפוי היה להיות אירוע השיא, לראשונה תחת קורת גג. תחת פרויקט להט”בי, מקומי, בית, לקהילה בעיר שלנו.
יחד עם רתם ברק, אור גרוס, הרן יקיר ועוד מתנדבות.ים רבות.ים אחרות.ים הוקם הדבר הזה, שהיה לחלום מתוק שנתיים קודם לכן.
בשנה שעברה הקמת המצעד הייתה מסלול תלול שניקשנו בדרכיו הרבה עשבים. בתוך הקשיים מול המשטרה והעירייה, החשש מהומפוביה שעלולה תמיד להתפרץ, חילוקי הדיעות בהפקה העצמאית-התנדבותית-ראשונית הזו, ציפינו בחשש לאולי 200 איש שייטרחו להגיע למאורע. אבל התוצאה הייתה מרגשת בצורה שקשה היה לתאר.
בעוד שהצעדה יצאה לדרך בשעה ארבע, אני ברבע לארבע רק יצאתי מהמקלחת. בארבע וחצי אני עומדת על הבמה הפצפונית שלנו ומתבוננת סביב. אני מסתובבת כשאני שומעת רעש מפתיע משמאלי ואי אפשר לתאר את תחושות ההלם וחוסר המוכנות שהיו בי. המון אדם נוהר לכיווני, צועד, צועק, מוחה, מרים, גאה. דגלים, שלטים, צעירים, ילדים, תינוקות והורים. הכל לנגד עיניי בכמויות שאי אפשר היה לחלום. כמעט 4,000 איש הקיפו את במת המטר על מטר שלנו ונהנו מהמוזיקה של דיג’יי גיא פפרוביץ’ (שהרים את הבמה גם השנה).
צדקו אלה שהרגיעו אותנו השנה, אמנם גם אנחנו ידענו שאי אפשר לנצח את הרגע החד-פעמי הזה במצעד הגאווה הראשון בעיר שלנו. אבל הגאווה וההתרגשות היו במקומן כי זו הייתה השנה הראשונה בה קיבלנו תמיכה וסיוע מעיריית רחובות בכבודה ובעצמה, ומימון מהאגודה למען הלהט”ב. כל אלה הביאו את המצעד לניהול מדוקדק וסדר מופתי, ובעיקר שיתוף פעולה ונחת.
כשהגענו למתחם הסיום, הבמה המרשימה כבר הייתה מוקמת וציוד ההגברה רק מחכה שיפיחו בו חיים וצלילים. דוכני הסברה עמדו מוכנים כמו חיילים צבעוניים, הקהל כבר התכנס, הילדים קפצו על הבמה הריקה, ואנחנו דאגנו שהכל ירוץ כמו בדמיון.
צילום: עידו אלמלם
“תתכוננו לעומס חום, בטח לא יבואו הרבה אנשים”, “השנה השנייה תמיד קשה יותר”, “הכניסות קשות וחסומות”, “יש הרבה פקקים”, “אין מספיק פרסום”. עם ולמרות כל אלה הגיחו שוב ממעבר לפינה לנגד עיניי מעל 1,000 איש, בשיא החום, בשיא החיוך וההתרגשות. תנועות נוער, משפחות, פעילים ופעילות, חברי וחברות מועצה, מבוגרים ותינוקות. שוב, התכנסו כאן, בגאווה, באמונה, ברצון לשנות, בתקווה, בהתפעלות שכל זה קורה כאן, בעיר שלנו.
אפשר לומר שהשאר הסטוריה, ואולי אלה הם החיים, נידונים בן רגע להפוך לזכרון, אבל זהו תהליך. זכרון שהופך להטבעה בדרך, שתמיד נלמד ממנה. קבוצת כפיים דאגה לחלק פחיות ספרייט בצבעי גאווה ששימחו מאד את הצועדות הלוהטות – ליטרלי, נמסנו מחום. דגלונים וסטיקרים עטפו את כולנו וצבעו את הרחבה. המוזיקה שבקעה נתנה כח לרקוד, בלי לפחד להזיע עוד. כל המופיעות ערוכות, אבטיחים חתוכים, ומים זורמים בגרונות. ואפילו השוטרים היו רגועים.
הבמה בהנחייתה של שירלי לוי התחילה בדיוק בזמן, הקהל צחק מהקומיקאית המקומית הצעירה שכבר הפכה סלב, והילדים לא הפסיקו לבקש סלפיז. נעמה הכהן, אסף אור, ואנוכי, עלמה קלברמן, כולנו מוזיקאים רחובותים, הבאנו את היצירה לבמה והתקבלנו במחיאות כפיים שמחממות את הלב (מול הנוער שצרח את מילות השיר שלי, שׁדה, כבר באמת נמסתי כולי). מיה שמש, בוגרת שנ״ש של איגי נאמה את דבריה בכנות ועדינות סוחפת. דניאל וייל נתנה קטע ספוקן וורד שחצב בלבבות בשפה בלתי מתפשרת. וגם נציגי המועצה – איטל בציר, רוני באום ושאול צגהון כיבדו אותנו בנוכחותם ודיברו על העיקר – על שוויון. ההתרגשות עלתה והמתה כששאול הקריא את שמות הנספים האתיופים מאלימות משטרתית וביקש שאחרי כל שם נזעק “לא עוד!”.
ולא הכל ורוד, לא הכל גאה, לא הכל מרגש. אנחנו לומדות מהכשלים והמורכבויות. הצעדה אולי הגיעה מהר מדי, הבמה הייתה אולי ארוכה מדי, הנאומים היו אולי רבים מדי. אנחנו ממשיכות ללמוד וגאות מאד בעשייה ובתהליכים.
וכל שנותר לומר – תודה. ושנמשיך לעשות הסטוריה שתעשה בסוף שינוי. כ-40 (!!!) אירועי גאווה היו השנה ברחבי הארץ. אנחנו כאן, בכל מקום.
צילום: עידו אלמלם
תודות: רותם ברק – על הטיפול בעבודה מול התקשורת, אור גרוס – על ניהול הדוכנים וייצוג האחווה הסטודנטיאלית הגאה, הרן יקיר – על ההתמודדות המורכבת עם העירייה, המשטרה ויתר המהמורות הלוגיסטיות, נעמה הכהן – שיזמה את קיום המצעד הראשון בתולדות העיר וגם השנה נגעה קצת בהכל, על גיוס הגורמים התומכים לקוויר בעיר, ועלמה קלברמן – על הפקת הבמה, גיוס מתנדבות/ים, גרפיקה וניהול הנפשות הפועלות. וכמובן תודה גדולה ביותר לאגודה למען הלהט”ב שנתנה לנו גב, מימון, תמיכה ומענה בכל. לעיריית רחובות שלקחה חסות השנה על מרבית מהלוגיסטיקה ובלעדיה לא היינו עומדות על הבמה הזו. תודה למופיעות/ים הנהדרות – שירלי לוי המנחה הקומיקאית ההורסת שלנו, נעמה הכהן, עלמה קלברמן, דניאל וייל, ליידי דאבא ודיג’יי גיא פפרוביץ’! תודה לשדרה על מסיבת הגאווה שמחכה לכןם שהתקיימה בתום המצעד, שכן חלק מההכנסות במסיבה ילכו לפעילות קוויר בעיר! ודיג’יי סטיקי במסיבה. לכל המסייעים בקבוצת הווטסאפ של “נותנות יד למצעד”, בלעדיכן אנחנו כלום. תודה לאסף אל בר – על גיוס התמיכה הכספית של העירייה במד”א ועל תמיכה נפשית. תודה ללנה – שלקחה חסות על גיוס וניהול הסדרנים, ליעל גראון – שתלתה פוסטרים בכל העיר, לגיא יונחלסון – שדאג לנו להדפסת הפוסטרים ללא עלות, לקבוצת כפיים – על חלוקת הספרייט בחינם לצועדות/ים. למשה ויוסי מהלוגיסטיקה בעירייה, ואוהד מ”אולטרהסאונד” שאחראי על ההגברה והתאורה שלנו. ולכןם, הצועדות והצועדים שלנו, שמגיעים שנה אחר שנה וגורמים לדבר הזה לקום לתחייה.
