פרויקט לאראמי – נקודת מבט מורכבת על סיפור הרצח של מת’יו שפרד

20 שנה אחרי הרצח האכזרי של מת'יו שפרד, שהתרחש בצד השני של העולם, מצליחים תלמידי בית הספר למשחק בית צבי לשחזר את התחושות, הכעס והמועקה ולהעביר אותם לקהל | "לצערי הטקסט הזה מאד רלוונטי לישראל, גם בלי שנשנה אותו או ניגע בו"
לאראמי2
צילום: מרב דרור

באוקטובר 1998, נמצא מת’יו שאפרד כשהוא קשור לגדר מחוץ לעיירה לאראמי, לאחר שהוכה באכזריות והושאר בקור ממתין למותו.

בעקבות הרצח, יצאה קבוצת שחקנים מאנסמבל “התיאטרון הטקטוני” של ניו-יורק לראיין את תושבי העיירה. בהמשך העלו חברי האנסמבל מחזה המתאר את הראיונות שערכו ומציג תמונה מורכבת של תגובת הקהילה והחברה האמריקאית לרצח ולסערה התקשורתית סביבו.

עשרים שנה אחרי, המחזה מועלה שוב על ידי תלמידי שנה ג’ בבית הספר למשחק בית צבי, וסיפורו העוצמתי של מת’יו שפרד שוב מהדהד וקורא לייצר שינוי חברתי.

הבחירה במחזה הייתה ברורה מאד לבמאי גמא פריד. “מהרגע שקראתי את המחזה הבנתי שאני רוצה להפיח בזה חיים”, הוא מסביר, “היה לי מאד ברור שאני רוצה לעשות את זה. מתוך כל הדברים שביימתי זו ההצגה הכי אישית. לפעמים אני חושב איך זה ירגיש אם כל הקהל באולם יהיה להט”בי, ואז אני נזכר כמה הטקסטים שם חזקים ומשמעותיים”.

הרגשת אחריות מיוחדת בביום מחזה מהסוג הזה?
“הרגשנו שיש לנו אחריות על הדרך שבה אנחנו מספרים את הסיפור”, הוא מסביר, “זה לא כמו מחזה דמיוני שבו יש לנו את האפשרות להעניק פרשנויות לטקסטים ולדמויות, במקרה הזה אנחנו מתעסקים במקרה אמיתי שסוקר בתקשורת, ושהדמויות המעורבות בו עדיין חיות בינינו. היו דמויות שראינו בסרטים תיעודיים ואת אחת הדמויות אפילו מצאנו בפייסבוק. זו חוויה שמחזירה אותך למקור של הדבר הזה, לעדינות שבזה ולמפגש האנושי שבזה”.

קשה עד בלתי אפשרי להתעלם מהרלוונטיות של המחזה, שנכתב בארה”ב כמעט לפני עשרים שנה, לישראל של היום. ההקשרים והחיבורים הם כמעט בלתי נמנעים, במיוחד אם אתה להט”ב שמודע למצב האמיתי במדינה.

“לא שיניתי שום דבר בטקסט”, מסביר פריד, “לצערי הטקסט הזה מאד רלוונטי לישראל, גם בלי שנשנה או ניגע בו. לקראת סוף ההצגה אחת הדמויות מדברת על כך שעברה שנה מהרצח וכלום לא יצא מזה כי עדיין לא חוקק שום חוק המגדיר רצח על בסיס הומופובי כפשע שנאה, וזה משהו שלחלוטין רלוונטי פה”.

צילום: מרב דרור

על הבמה בבית הספר למשחק בית צבי נמצאים תשעה חברי אנסמבל, כל אחד מהם מגלם מספר דמויות שונות, בסחרור אינסופי של עדויות, דעות והצהרות, שמעניקות לצופים את הסיפור המלא של העיירה, שחוותה את אחד ממקרי הרצח המתוקשרים בארה”ב.

עוד בנושא:  הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה מסכם שנה

המחזה מציג גם את נקודת המבט של תושבי העיירה לאראמה, שלא כ”כ התרגשו מהרצח, ניסו להפחית מחומרת המקרה ואפילו להצדיקו במידה מסוימת. לקהל הלהט”בי הטקסטים הללו בהצגה יכולים להיות קשים במיוחד.

“הקאסט המקורי בחרו להכניס לתוך המחזה גם קולות שליליים, גזעניים והומופובים, וגם להשמיע את הקול של שני הרוצחים. אני מבין מזה שהם רצו להציג תמונה רחבה של המקרה ולקיים את הדברים בתוך קונטקסט, כדי לנסות להבין מה קורה מאחורי השקפות עולם כאלה ומה מצמיח אנשים כאלה. וזה גם מה שאנחנו ניסינו לקחת עליו אחריות. היו כל מיני מורכבויות איך אנחנו נשארים אמפתיים אבל עדיין מיצרים משהו מאד ברור. ההתמודדות שלי כבמאי היא עם השאלה איך אני לא שופט אף דמות, נותן לכולן קול, ולצד זה, עדיין דואג שיהיה ברור עם מה אני מסכים ועם מה אני לא מסכים”.

הטקסטים הללו קשים גם לשחקנים, חלקם חברי הקהילה הגאה שמוצאים את עצמם מגלמים דמויות המתנגדות לעצם קיומם.

רז סלמון, המגלם בין השאר את דמותו של הכומר ההומופוב, מודה שבתור שחקן גאה יש מורכבות בלשחק טקסט הומופובי, אך שזהו בדיוק תפקידו של שחקן.

“חלק מהתפקיד הוא לא לקחת את הדמות שאתה מגלם אליך, איך לחשוב איך הדמות שאתה משחק משרתת את העלילה המרכזית. והטקסטים הקשים הללו נועדו להעביר בצורה מקסימלית את האירוע הקשה הזה, שהרבה מאיתנו עדיין זוכרים את היום בו הוא התרחש. אתה עוטה על עצמך מסכה, ויודע שאתה פונקציה שמשרתת את המטרה של ההצגה. אך זה עדיין לא קל להוציא מהפה משפטים כאלה נוראיים, וזה גם מאד מאתגר. אתה לוקח את זה אישית אבל לומד לעשות את ההפרדה, גם עם התמיכה של הבמאי והקאסט”.

צילום: מרב דרור

יהיו אלו מת’יו שפרד או שירה בנקי, פאב סטודנטים בלאראמי או מועדון הברנוער בת”א, ההיסטוריה הקהילתית שלנו, הקצרה יחסית, כבר עמוסה ביותר מדי מקרים כואבים ומיותרים של שנאה ואלימות.

“אני חושב שסיפור הרצח של מתיו שפרד הוא לא מאד יוצא דופן לצערי”, אומר פריד, “יש הרבה מקרים של בריונות ואלימות עד כדי רצח בכל העולם. אבל היה משהו בתזמון ובאכזריות המאד ספציפית שהייתה שם, שעוררו המון ענין בתקשורת. החיבור של כל האלמנטים בנקודת הזמן הספציפית יצרה סיקור ובעקבותיו סערה שהובילה בסופו של דבר לשינוי החוק בשנת 2009.

עוד בנושא:  דין אחמד טיבי כדין סמוטריץ' ובן גביר

המקרה הזה מראה לנו את החשיבות הגדולה שיש לתקשורת. כל מקרה כזה יכול היה להיות לא מסוקר, לא להגיע לידיעת הציבור ובסופו של דבר גם לא לגרום לשינוי. אבל אם נגביר את הווליום ונדבר על המקרים האלו, זה מה שבסופו של דבר יביא לשינוי”.

אתם מאמינים שזה המסר שאיתו יצא הקהל?
“אמנות אמיתית היא אמנות שמשאירה את הקהל עם הרבה שאלות ולכל הכיוונים”, אומר רז, “אין לנו איך לשלוט בקהל, אנחנו יכולים לעשות את העבודה הכי טובה כדי להוציא אותם מההצגה עם השאלות הנכונות עבורם, ולעורר את השיח. ואם הקהל יוצא החוצה ושואל אותו שאלות אז השגנו את המטרה”.

“אני חושב שהשאלות שהמחזה מעלה הן לגבי התנאים שמייצרים כאלה מקרים, ואחרי שהמקרים האלו קורים, מה האחריות שיש למקום בו הם התרחשו?”, מסכם פריד, “בא לי שהקהל ישאל את עצמו באיזה סביבה הוא חי, איזה קולות קיימים בתוכה, איזו עמדה הוא תופס ביחס אליהם, גם לפני שהדברים קורים כדי למנוע אותם, וגם אחרי שהדברים קורים כדי להתמודד איתם ולקחת עליהם אחריות. ואם נתעקש על מסר אז המסר הוא: תסתכלו ימינה ושמאלה, תגבירו את קולות האהבה, האמפתיה והרגישות ותדאגו לכך שקולות השנאה, הגזענות, האלימות וההומופוביה יפחתו”.


פרויקט לאראמי | 26/5-10/6  | בית צבי – אולם אלי ליאון, רח’ שועלי שמשון 2 רמת גן | רכישת כרטיסים באתר בית צבי

מאת: מוזס קאופמן ואנסמבל “התיאטרון הטקטוני” של ניו-יורק | תרגום ובימוי: גמא פריד | תפאורה ותלבושות: זוהר אלמליח |תאורה: רותם אלרואי | מדריכת טקסט: ענת זמשטייגמן

בהשתתפות תלמידי שנה ג’ – מחזור נ”ז – טופז אבדנג / דניאלה חכים, אנה אקהרד / מאי פרץ, הראל גלזר / ליאור משיח, דניאל הרוש / איה חיות, צח חזיזה / ירון חנונה, עדן יששכר / בת אל מזוז, נווה כהן / יונתן תורג’מן, נאור מלקוב / ברק פרידמן, רז סלמון / אלי קריסה.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן