“נעשיתי אמנית אקטיביסטית וזאת הרגשה נהדרת, במיוחד כשזה משפיע”

צילום: דייב יעקב

מי את שושקה?
הי זאת אני, שושקה. בקעתי מצדפה בכיכר ביאליק. לפני שושקה הייתי אמן, מאייר ששמו זאב אנגלמאיר. בחור אפרורי ומופנם, דומה במשהו לגפילטע. אני לעומתו סופרסטארית, מממשת את החלומות שלי וחוגגת את החיים בגדול. נולדתי בערב פתיחת התערוכה של אנגלמאיר במוזיאון “בית העיר”. הוחלט שאני אופיע שם במקומו. בעיקר בגלל שאני כל כך הרבה יותר אטרקטיבית, סקסית, ועסיסית ממנו. באירוע הפתיחה מצאתי את עצמי סגורה למשך חצי שעה בתוך צדפה שעמדה בשמש והייתה כל כך לוהטת שממש לא הייתי בטוחה אם אצא בחיים. כשנולדתי ממנה הכיכר הייתה מלאה באלפי אנשים, רקדניות רקדו סביבי, תזמורת ניגנה ומעליי היו זיקוקי דינור.

ומאז אני מסתובבת בארץ ובעולם ועושה כל מה שבא לי. יומיים לאחר הפתיחה קיבלתי מייל מזוג צרפתים שראו סרטון שלי יוצאת מהצדפה ושאלו אם אני מוכנה לחתן אותם. הייתי הרבנית שושקה בחתונה שלהם. וככה הגעתי לפריז, אוווו, פריז! הגעתי לשם כמו מרלין מונרו לטוקיו, או מרלן דיטריך לצרפת. הרגשתי נוצצת וזוהרת, הצרפתים היו ג’נטלמנים מושלמים, פינקו אותי במשקאות, צרפתיות נישקו אותי ברחוב. התיידדתי עם ג’ולי ואלחנדרה שהזמינו אותי להצטרף אליהן למסיבות סוערות וחברים. בשאנז אליזה נשים אירניות בבורקות הקיפו אותי וצחקו. הצטלמתי לסרט “אמנותי” למבוגרים בלבד כבולה לשער ברזל. ארבע מאות יורו על חצי שעה של הצטלמות. בעיקר הגשמתי פנטזיות. טיפסתי על כל פסל שראיתי. וגם על גברים ונשים – מה שאנגלמאיר לעולם לא היה עושה כי יש לו פחד גבהים. הוא עולה על כיסא להחליף מנורה ומשקשק. לי אין פחדים. קפצתי בטן למזרקה שבכיכר פומפידו. שיכשכתי בין הפסלים של ניקי דה סנט פאל וטיפסתי עליהם. שוטרים שאלו אותי והסברתי שזה ארטיסטיק פרוג’קט, פרויקט אמנותי שאני עושה בכל העולם. זה הרגיע אותם והם ביקשו להצטלם איתי.

חזרתי לתל אביב והתאהבתי בה מחדש, גיליתי עד כמה העיר הזו ידידותית. כמעט כולם שמחים אלי. פה ושם הייתה איזו מישהי שסיננה בפני ‘גועל נפש’. המון אנשים מחבקים אותי וזה משמח אותי מאד. הסתובבתי בשוק הכרמל, בפלורנטין ואבן גבירול, פארק הירקון וכיכר רבין. מדדתי חזיות בכיכר מסריק. נכנסתי למסיבות בשדרות רוטשילד ושחיתי במזרקות במגדל האופרה ובכיכר ביאליק. אני כמו דובון פרווה ורדרד. אני נהנית מהחיים כל הזמן, אין לי שום רגשות אשמה ושום נקיפות מצפון. לא מבינה מה זה. זה כאילו שוגרתי מהחלל עם מצנח, על עוגת קצפת. החיים מהממים, כשפיצ’ס הגיע לארץ ופגשתי אותה בבקסטייג’, בפסטיבל דראג השתתפתי במרוץ עקבים וניצחתי, שיחקתי כדורגל בנות בספורטק דרום, השתתפתי בפסטיבל בירושלים וראש סיעה דתית, אריה קינג, התפטר בגלל שבאתי להופיע.

אני מתה על מגע ספונטני. כשהוא בהסכמה. אני מקבלת טפיחות חיבה, ליטופים, נשיקות גנובות, יש לי המון אהובים ואהובות שמתגלים בפני כל יום. אנשים ניגשים אליי ומחבקים אותי כל הזמן. אנגלמאיר, למשל, בחיים מישהי לא ניגשה אליו סתם ככה ברחוב ונישקה אותו צרפתית. אותי כן. מקבלת הצעות והזמנות. הייתי מודל עירום לשלושים ציירים. ציירתי קעקועי שושקה על אברי גוף של גברים ונשים בארוע של התדר במוזיאון תל אביב. ציירתי קיר גרפיטי בשדרות וושינגטון ומעריצים ציירו לכבודי גראפיטי שושקה תעשי לי שושקה. הופעתי כסולנית עם הצמד המוזיקלי דקס וקומן. עשיתי הקרנת שקופיות שירה של שושקה בבית רומנו. רכבתי על בננות לפני קהל במסיבה, עשיתי פדיקור ומניקור, מכרתי בפיצוציה, רכבתי על אופניים ורודות עם בלוני שושקה ברחבי העיר. רק השבוע קיבלתי פניות משש עמותות שונות שרצו שאבוא לקחת חלק באירועים שלהם, חלק אפילו הציעו לי להיות פרזנטורית. שטתי באניה וקיבלתי ב”פסטיבל השרוטים הבינלאומי” בחיפה פרס ראשון, “שרוטה ראשית ביקום”. אחרי הטקס הסתובבתי עם הגביע, בננה מוזהבת, בין פאבים ומועדונים בעיר התחתית באזור הנמל בחיפה. בכל מקום הזמינו אותי למוחיטו וקוקטיילים. הרגשתי מגה סלבית.

לא סובלת גזענות והסתה | צילום: רפי מיכאלי

אני כל כך הרבה שושקה שלפעמים אני חושבת מה אני צריכה את אנגלמאיר הזה. הוא עובד, הוא עסוק, הוא טרוד. הוא גם הרבה יותר חסום ממני. לפעמים בא לי להגיד לו “יאללה, מותק, זמנך עבר. תן לי להיות כל הזמן שושקה “. הוא מבולבל. לא ברור לי מה יהיה איתו. אנשים מתאכזבים אם הם מזמינים והוא מגיע במקומי. לא מסתכלים עליו באותו אופן, לא מחייכים אליו כמו שהם מחייכים אליי. אני כבר לא ממש בטוחה שיש גבר שנמצא בתוכי. מרגישה אישה והכי טוב לי ככה. תראי, הוא צריך להיות תמיד נורא אינטליגנטי. הוא מרצה באקדמיה “בצלאל”. שיח גלריה והרצאות, נגיד, זה דבר מחייב לדעתו. אני מקיימת שיחי גלריה שאפשר לעשות בהם הכל. להשתכר, לקפוץ על פופים. עשיתי ערבים עם רבקה מיכאלי ועם אבי ביטר. אין אצלי טעם טוב או טעם רע ואין לי שום צורך להיות אינטליגנטית. זה ברור שאני כאן כדי להישאר. אבל הוא? לא יודעת.

בשנה האחרונה מגיעה להפגנות, מכינה שלט מיוחד נגד השחיתות לכל הפגנה. בהתחלה צעקו לי מהפגנת הימין שאני שרה נתניהו, ואמרתי להם שאני בלונדינית אבל לא שרה. וכדי לשכנע הכנתי שלט להפגנה “אני לא שרה ושחיתות זה חרא”, והם השתכנעו. אבל עורכת דין כינרת בראשי לא השתכנעה ולקח זמן להסביר שאני שושקה, ושוש קיימת הרבה לפני שהכרתי את שרה נתניהו. ואז בתצוגת אופנה בפתיחה של TLV fashion mall פגשתי באמת את שרה נתניהו וזה היה מרגש, לשתינו. בסיום אחת ההפגנות הלכתי עם הימנים בשדרות רוטשילד, דיברנו ואחת אמרה “אני שונאת את כל השמאלנים חוץ משושקה”.

יום אחד הלכתי בבוקר וראיתי שלט על אוטובוס “אנחנו או הם”. זה עיצבן אותי כל כך שחזרתי הביתה וציירתי שלט “אנחנו או אנחנו”, והדפסתי אותו בגדול, בהמון עותקים ותליתי על תחנות אוטובוסים. כיסיתי את הפנים בבד שחור שלא יזהו שאני שושקה. אבל זיהו והגיעו טלויזיות, לוסי אהריש היתה מקסימה. זה היה כייף, תליתי ותליתי, לפעמים חמש עשרה שעות רצוף ביום, על עקבים. הרגליים שלי התנפחו כמו שני בלונים ורודים, וצילמו אותן רנטגן בבית חולים. הרופאה אמרה לי להימנע לגמרי מעקבים. מנסה אבל לא יכולה.

אני לא שרה | צילום: אלעד אקרמן

בזבזתי על הדפסת הכרזות את כל הכסף שחסכתי לטיול לניו יורק ולא איכפת לי. לא סובלת גזענות והסתה. קיבלתי המון עידוד ברחוב ובפייסבוק וזה נותן לי אדרנלין מטורף. בזמן שהתראיינתי לירון לונדון על פעולת הגרילה שלי התקשרו מעיריית תל אביב להודיע שהקמפיין יורד. יומיים אחר כך הודיעו לי שתלו ברמלה כרזות גזעניות של “רמלה יהודית”, ונסעתי עם דור גרונר אהובי ותלינו עליהם. למחרת, כמה דקות לפני שהתראיינתי באולפן טלוויזיה, התקשרו אלי מעיריית רמלה להודיע שהחליטו להוריד את הקמפיין. בראיון הייתי מאושרת. כל מיני פוליטיקאים וסיעות ניסו לקחת על זה טרמפ ולהגיד שזה בגלל שהגישו עתירות. אבל מהעירייה וגם מחברת הפרסום אמרו שזה בגלל הנזק והכיסוי של השלטים, לעתירות לוקח הרבה יותר זמן להשפיע. מרגישה שזה ניצחון ענקי.

הרבה אומרים לי שאני השראה, ונותנת תקוה, ומוכיחה שגם בת אדם אחת יכולה להשפיע. עכשיו מודיעים לי על כל הסתה וגילויי גזענות בארץ. הערב התקשרו מעפולה ונתתי עצות איך לעשות בעצמם פעולת גרילה ולכסות גזענות. בשישי נסעתי לנתניה בגלל המודעות בחירות של ש”ס, שרוצים לעצור את מצעד הגאווה. חוצפנים. הכנתי מודעות שאומרות “שוש תתבולל במצעד הגאווה” ונסעתי לפזר אותן בנתניה. נעשיתי אמנית אקטיביסטית וזאת הרגשה נהדרת, במיוחד שזה משפיע. יש עוד הרבה עבודה לעשות, להתמודד עם דעות קדומות, לעצור הסתה. אבל זה שווה את המאמץ כי נלחמים על הבית שלנו.

חוצפנים | צילום דור גרונר

שושקה היא סוג של דראג. מהי חשיבותה של תרבות הדראג בישראל בחוויה שלך?
קל להגזים בחשיבותה, כי המקום הזה שאנחנו חיות בו, רציני מידי ושקוע עמוק בתבניות מחשבה וקיבעונות. דראג זה הדבר הכי מרענן, הכי כייפי מקסים וצבעוני שהמקום הזה צריך, זה יכול לנער קצת דעות קדומות ולאפשר להסתכל על דברים אחרת. בגלל זה אני שוקלת להתחיל בקמפיין לשוש ממשלה. מבטיחה שאני כשוש ממשלה אחוקק חוקים שייטיבו עם העם, כמו חוק חיוך חינם למשל. אם הדראג ימשיך ויקבל הכרה רחבה זה יאפשר לאנשים להיפתח, לצאת מאמונות ומסורת שהמון זמן גרמו לדשדוש ולהתחיל לרקוד ולשמוח. הדראג באופן טבעי פורח במועדונים, חיי לילה, בידור. אבל דווקא במקומות אחרים, בכנסת, בבתי הספר, בכל מקום שבו יחשפו כמה שיותר אנשים לאפשרות לחשוב אחרת, לצאת מעצמם. אני הייתי רבנית בחתונה של זוג מפריז, כמו שאני ,עירומה, והסבתא של הכלה כמעט התעלפה. החתן בירך “אם אשכחך פריז תישכח ימיני”, ושבר באגט במקום כוס. חושבת שאפשר לרענן את הטקסים שלנו, לעשות אותם פי מיליון יותר כייפים וצבעוניים, לתת להם משמעות חדשה. התרבות הישראלית צריכה איזו זריקת מרץ. דראג מבחינתי מייצג חופש, את החופש של כל אדם לבחור לעצמו זהות ולחיות על פיה. לאפשר לעצמך לחיות דמויות פנימיות, לממש מאוויים בלי לחשוב כל הזמן מה יגידו. בארץ קטנה כמו שלנו זה חשוב במיוחד.

מה השפיע ומשפיע על סגנון הדראג / פרפורמנס מגדרי שלך?
משפיעים עלי אמנים ויוצרים טוטאלים. למשל בקט, דושאמפ שהתחפש לאישה בשם רוז סה לבי, קוקושקה שהסתובב בוינה יותר משנה עם בובה בדמותה של אהובתו שנטשה אותו, פיקאסו, קראמב, זאפה, נינה סימון, איימי, ג’ניס, בואי, פרדי, אוהבת אמנים אאוטסיידרים שיוצרים באובססיה, ומושפעת גם מהילדה הפנימית שבתוכי. המופע שלי גולש לחיים, אני ימים שלמים שושקה. אני לא בטוחה אם אני דראג או או יצירת אמנות, או אישה שלפעמים מתחפשת לגבר. ביקשתי מהבנות שלי לקרוא לי “אמא” כשאנחנו מסתובבות ברחוב. אני מתה על קיטש, אוהבת פראות ושבירת גבולות, יופי אופי וסוכריות טופי.

לפני כשנתיים , בבית העיר, נונה שלאנט המהממת, שהיא בעצמה השראה, אירגנה ערב מחוה, תצוגת אפנה של חמישה עשר מעצבים, לשושקה וליצירה של אנגלמאיר. זה היה כל כך מדהים החוויה הזאת, המעצבים והדוגמנים, הבגדים והאיפורים והתנועה והמופע, שישבתי על הכסא שושקה המוזהב שלי והרגשתי שושקה אין דה סקיי וויו דיאמונדס.
לפני המון שנים הייתי בערבים שזלמן שושי הנחתה במועדון התאטרון ובאמיגו, בימי חמישי ושבת היו מופעי דראג עם תלבושות נהדרות ומסלולים על הבאר. היו חייזריות וכוכבות קולנוע, פרוות סינטתיות ונוצצים. והשנה בעצמי יוצאת לרחוב במעיל פרווה ורודה עם נוצצים ולפעמים בשמלת בננות.

מהי הגדרת הזהות המינית/מגדרית של שושקה ואיך היא מתקבלת?
כשאני שושקה, בדרך כלל מקבלת המון אהבה ושמחה. היו כמה פעמים גברים ברחוב שהיו גסים וכפו מגע, זה מקומם אבל נדיר מאד. אני פתוחה לחוויות ולשיתופי פעולה ועושה הכל בשמחה, זורמת עם החיים. כשושקה לא כל כך מגדירה את עצמי. לפעמים חושבים שאני לסבית ולפעמים הומואית. אני אוהבת את כולכם. ואותך במיוחד.

שושקה הופיעה לראשונה בגיליון “טאבו” של מגזין GenderTuck. חלק מראיון זה הופיע בגיליון דאז. לצפייה בגיליון:

מאחורי המגזין עומדים דייב יעקב ודנה ברכה. דייב הוא אמן רב תחומי. הציג במעל לעשרים תערוכות קבוצתיות ותערוכת יחיד אחת. יזם פרויקטים חברתיים לאוכלוסיות מוחלשות, הוציא ספר אמן למרכז חקר אמנות השואה של יד ושם וייצג את ישראל בשנת 2016 ביריד ספרי הילדים העולמי בבולוניה. דנה ברכה היא אמנית רב תחומית ומאפרת. יזמה פרויקט ציבורי המפגיש בין אמנות ויצירה. בימי צילום מרוכזים יצרה מרחבים מאפשרים לא.נשים לבחון את עצמם דרך איפור ולעבור תהליכי השלמה והתבוננות.