לשקשק, לשקשק, לשקשק!

מחזמר חדש ונפלא עלה השבוע בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. אז קומו מהכורסה ושקשקו את עצמכם ל"לשקשק את העיר" | גור רוזן ראה ושקשק מהתפעלות
לשקשק1
צילום: רדי רובינשטיין

אתחיל מהסוף כי זו נקודה מהותית. “לשקשק את העיר” הוא מחזמר שאסור לכם לפספס, והוא יוצג בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין רק עד ה-30 בנובמבר (יורם – בחיאת זומזום, תוסיף עוד תאריכים בהמשך השנה). אז תעשו לעצמכם טובה וטוסו לקנות כרטיסים. ועכשיו לביקורת.

שוקי וגנר הוא קוסם. תנו לו במה בגודל מטר על מטר, שני פנסים לבנים, שני מיקרופונים עם כבלים ותביאו מהבית טישרט וג’ינס, והוא ירקח לכם מכל זה מחזמר מהמם. ואני אומר את זה כי בצעירותי הוא ביים אותי בלהקת נוער, וזה בדיוק ה”ציוד” שהיה לנו אז. אגב, לפעמים גם במה ומיקרופונים לא היו בנמצא, אז עמדנו וצרחנו על מדרגות ברחוב. והקהל התעלף, והופענו המון, ואפילו לקחו אותנו לפינה קבועה ב”זהו זה”. אז לא פלא ששוקי הפך מאז לאחד מבמאי מחזות הזמר המובילים בארץ בתיאטראות גדולים (“צ’פלין”, “היירספריי”, “איש חסיד היה”), אך הוא לא שכח גם את כור מחצבתו – בתי ספר למשחק שזקוקים לכישרון כמו שלו כדי להצליח.

ב”לשקשק את העיר” יש לשוקי הרבה יותר עם מה לעבוד. יש פה האד מייקים וסאונד מעולה (אלעד דדון), תפאורה מתחלפת עם פתרונות סופר-יצירתיים (דפנה פרץ), תלבושות מקסימות (מאי ברנע), תאורה נהדרת (אייל תבורי), כוריאוגרפיה מצוינת (תום אפלבאום), ותזמורת חיה בניצוחו של תותח-העל טל בלכרוביץ’ (“צ’פלין”, “יוסף וכותונת הפסים המשגעת”, “הלהקה”). הבמה לא גדולה אבל שוקי מנצל אותה לכל אורכה ורוחבה, כמו שרק שוקי יודע לעשות. וכל זה בתקציב לא גדול, כי אחרי הכל זה בית ספר למשחק ולא הפקה בברודוויי.



המחזמר הוא מהז’אנר של סיפור שנתפר משירי אמן מפורסם. עיין ערך “מאמה מיה” (אבבא), “ביוטיפול” (קרול קינג) ו-“We Will Rock You” (קווין). אך בניגוד למחזות זמר שניסו לרכוב על הז’אנר אבל הסיפור היה מאולץ ולא מעניין (ויסלחו לי מעריצי “מרי לו”), הסיפור פה מקסים, קולח ומתפתח, ומתאים כמו כפפה ליד לשיריו ולסגנונו של אלביס פרסלי.

הוא גם מתורגם כולו לעברית בכישרון רב (עינת ברנובסקי), עם שרבוב של שורה באנגלית פה ושם כדי לרפרר לשיר המקורי. כמו שעושים אוטוטו ב”מאמה מיה” (תציצו בפרזנטציה). בעיניי, בכל מחזמר שעולה בארץ חובה לתרגם את כל השירים לעברית (ויסלחו לי מעריצי “שיגעון המוזיקה” ו”פלאשדנס”). למעט מחזות זמר באנגלית שמגיעים אלינו בטור מחו”ל כמובן.

את “לשקשק את העיר” כתב במקור ג’ו דיפייטרו. זה היה ה-Debut שלו בברודוויי, אחרי שנים רבות בהן עבד באוף-ברודוויי. אחרי 246 הצגות בברודוויי יצא המחזמר לטורים בארה”ב ובאנגליה. דיפייטרו הוא הומו מוצהר, ואני מציין זאת גם כי אנחנו נמצאים באתר להט”בי, וגם כי יש במחזמר כמה אלמנטים חביבים של היפוך מגדרי ושל משיכה לגברים.

במרכז העלילה “פושטק” (כך במקור) שזה עתה השתחרר מהכלא. הוא נתקע עם האופנוע שלו בעיר אפורה ומנומנמת, שיש בה חוקים קיצוניים של צניעות ואיסור על השמעת מוזיקה. את החוקים האלה מכתיבה ואוכפת ראשת העיר השמרנית והנוקשה. חמוש בגיטרה ובמוטו שמוזיקה היא החיים, הוא שם לו למטרה לנער את האבק מהעיר. שיריו של אלביס מורכבים, כידוע, מרומנטיקה סכרינית והמון נענועי אגן. אז במרד המוזיקלי הזה נעלמת לה גם הצניעות, ואהבות מפתיעות מתחילות לפרוח. כל זאת למורת רוחה של ראשת העיר, שרודפת אחרי ה”פושטק” במטרה לכלוא אותו שוב ולהשיב את הסדר על כנו.

עוד בנושא:  היה גאה - תנועת הצופים וחוש"ן בפרויקט משותף

כל הזמרים-שחקנים-רקדנים פה מצוינים (כתוב בלשון זכר אך מתייחס לשני המינים), מאחרון הקורוס ועד התפקידים הראשיים, אבל אני חייב להעניק פה תעודות הצטיינות לאלה שבאמת התעלו על עצמם.

קודם כל – אדם אל שיר הגדול מכולם, בתפקיד הראשי של “הפושטק”. וואו, איזה לארד. ובלי קשר לכך שהוא חתיך על-חלל, יש לו גם את השילוש הקדוש: הוא שר, רוקד ומשחק נהדר, ואין ספק שהוא ייחטף מפה היישר לתיאטראות הרפרטואריים ולטלוויזיה. באחד הקטעים ה”פושטק” המסוקס הזה מתנשק עם גבר ואפילו מתאהב בו. הוא שר שיר על הבלבול שהוא חש לגבי נטייתו המינית, בלבול שכולנו חווינו מתישהו כלהט”בים. לצערי, נראה לי שהבלבול הזה קיים רק בהצגה, ובחיים האמיתיים אדם הוא סטרייט (אבל אם לא – קח משוקי את מספר הטלפון שלי ותתקשר אלי עוד היום, שומע?)

צילום: רדי רובינשטיין

ובנשים, לפי סדר ההצטיינות: במקום הראשון נלי רובינוב. אין קולות כאלה בארץ, ואין אינטרפרטציה כזאת בארץ. מי שלא חוטף אותה עכשיו ומיד לתפקיד משמעותי במחזמר הוא פשוט מפגר (ואל תסכימי לעשות קורוס, שומעת? תפקיד משמעותי אמרתי. לא לוותר!). במקום השני אלי סטין – קומיקאית מחוננת עם קול נהדר, שמכניסה פה גם קצת מוטיבים של ג’אז. שלישית תעלה ותבוא בר קליין – יפהפייה, סקסית עם נוכחות בימתית מרשימה, קול צלול והפקה קולית מדויקת. גם היא יכולה לנסוק לגבהים בתיאטראות הממוסדים, אם היא תעבוד יותר על דיקציה ופרויקציה. עוד מישהי שמשכה את תשומת ליבי היא לירז אברה, ששרה פה רק שורת סולו אחת וחבל. אני מקווה לשמוע אותה שרה בעתיד בתפקיד מרכזי יותר, כדי לדעת אם ההתלהבות שלי ממנה מוגזמת או לא.

ומשהו לגבי הקורוס – אהבתי מאוד ששוקי שילב בשורות הראשונות גם בחורים מלאים יותר. הנטייה במחזות זמר היא לשים בשורות הראשונות רק חתיכים וחתיכות. אבל לא אצל שוקי. כי הוא יודע שבעיות בדימוי גוף מתחילות בדיוק בגיל הזה, במיוחד אם במאים לא שמים אותך מקדימה רק כי אתה קצת עגלגל.

בקורוס צד את עיניי במיוחד גיל זגורי המצודד (צד-מצודד, הצליח לי אה?). גם כאן אין לי מידע אם הוא שר במקהלה שלי או לא (ואם כן – אותה הערה לגבי מספר הטלפון שלי, ברור?).

ואי אפשר בלי לציין את גיא דמידוב, בנו של אחד מגדולי השחקנים היום – סשה דמידוב (ואל תכעס עלי שכתבתי את זה, סבבה? יום אחד כבר לא אצטרך. ובכל מקרה זה כבוד גדול). באיפור מושלם ותלבושות נהדרות הוא מגלם כאן את ראשת העיר הקשוחה. גופו הדק והגבוה (מאוד) מהווה אנטיתזה לשחקן המאותגר-גובהית, המגלם את השריף שמדדה אחריו לכל מקום ונצמד לו לתחת. עוד שתי הברקות של שוקי כמובן.

צילום: רדי רובינשטיין

ליהוק גברים לתפקידי נשים יוצא לפעמים מעאפן. כי הם מנסים בכוח לגלם את מה שהם חושבים שהוא אישה, ומאמצים מאניירות נשיות מוגזמות. התוצאה – משחק מגוחך שמבייש כל דראג קווין גרועה ככל שתהיה.

אבל זה לא המקרה כשמדובר בגיא דמידוב. הוא מגלם את האישה הזאת נהדר. לא מאנייריסטי ולא מגזים, לא מביש ולא מביך. כי הוא פשוט שחקן טוב.

בהצגה המרגשת “אהבה! אומץ! חמלה!” שעלתה בשנה שעברה בסטודיו, הוא גם עשה תפקיד לא פשוט לשחקן. הוא גילם שם הומו עדין ונשי ועשה זאת בהצלחה. הוא לא העליב אותי, אלא להיפך – הוא ייצג אותי ואת כל ההומואים בכבוד הראוי לנו. לצערי, גם דמידוב לדעתי לא משחק במגרש שלי (ואם טעיתי אז לא לחכות עם הטלפון. להתקשר אלי כבר עכשיו. ברור גבר?).

ומילה למנהלים האמנותיים של התיאטראות הרפרטואריים. אם אתם לא באים לראות את “לשקשק את העיר” וחוטפים אותו מיד אז אתם אדיוטים. ההורים שלי אהבו את זה כי הם אוהבים את אלביס ואוהבים מחזות זמר טובים, אז גם הקהל המבוגר שלכם יאהב את זה. ואני אהבתי את זה כי ראיתי כמעט כל מחזמר שעלה בארץ, בברודוויי ובווסט אנד, ואני מעריך איכות. וברוב המקרים אני גם חוזה בדיוק מה יהפוך ללהיט ומה לא. אז – תבואו להתרשם ותעלו את זה אצלכם.

ולקהל הרחב אני אומר כך – עברו שנתיים מאז שראיתי את “צ’פלין” הנהדר באותו סטודיו ממש ועד שהוא עלה על במת תיאטרון חיפה בשיתוף תיאטרון תל אביב. אז למה לכם לחכות שנתיים? יש פה מחזמר מופלא, עם עשרות זמרים-שחקנים-רקדנים נהדרים, חמישה נגנים מוכשרים, ושוקי וגנר אחד ויחיד.

ויש לכם צ’אנס לראות את כל הפלא הזה רק עד ה-30 בנובמבר. אז תסמכו עליי כשאני אומר שאין לכם שום סיבה להתלבט, והיכנסו עכשיו לקנות כרטיסים ממש כאן




עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן