יחסינו לאן

מתוך גוף העבודות שלי, שעוסק במידה רבה בצילום עצמי בעירום או בתחפושת (כלומר, ביחסים המורכבים שלי עם המושג המלאכותי “נשיות”), ישנם חמישה דימויים שבהם אני מופיעה בתמונה לצד גבר.

בדימוי הראשון (“בלון”) אני בתפקיד ילדה-אישה הכורעת על ארבע, לגופי מכנסונים ורודים בלבד וזרועי מושטת בתשוקה אל בלון הליום המחובר לאבר מינו של הגבר היושב לצדי ושולח בי מבט חומד. בארבעת הדימויים הנוספים (“בייבי” 1-4) – פעם כשאני מתרפקת עליו במיטה, פעם כשהוא מחזיק אותי בזרועותיו ופעם כשאני כורעת לעומתו כששדי חשוף – אני, בתפקיד אישה-תינוקת, יונקת מפטמתו של הגבר המופיע בהם.

אין זה מקרי, לדעתי, שדימוי אחד מתוך הסדרה “בייבי” והעבודה “בלון” נבחרו על ידי האוצרים של מגזין ג’נדרטאק להופיע זה לצד זה בגיליון העוסק במערכות יחסים. בסופו של דבר, בשני המקרים ניצב במרכז העבודה ייצוג של מערכת יחסים לא שגרתית בין אישה לגבר, אשר מטבע הדברים מבטאת את מערכת היחסים שלי עם המושג גבריות או עם גברים. בד בבד, אני מודה שעד לרגע שבו אתגרו אותי דנה ברכה ודייב יעקב לכתוב כמה מילים על הנושא, לא עלה בדעתי לנתח את העבודות הללו ולא הבחנתי בניגוד הברור בין הדימויים של “בייבי” לבין העבודה “בלון”. כי אם בשני המקרים המצולמת-הצלמת היא אישה המגלמת ילדה והגבר הוא סוג של מבוגר אחראי השולט על הסצנה, הרי שהמקרה הראשון מייצג מצב של התמסרות ואמון ללא תנאים, כאשר הגבר לצדי מאמץ למעשה תפקיד של אם מיניקה ומכילה, בעוד שהמקרה השני מציג מצב הפוך לחלוטין: בדמותו של הגבר עטור הזיקפה אין ולו טיפת רוך או נשיות. למעשה, הוא מזכיר יותר את הזאב של כיפה אדומה מאשר את אמה או את סבתה, שכן באמצעות הבלון הוורוד הוא מפתה את הילדה-האישה, המוקסמת על ידו מבלי לשים לב למה מחובר הפתיון, במין סצנה מקדימה למצב שעשוי להתפרש כאונס.

נתון מעניין נוסף הוא שחמשת התצלומים הנידונים בטקסט הזה צולמו באותה השנה (2012), כלומר: אין מדובר בדימויים המעידים על התפתחות או על שינוי שחל במרוצת השנים ביחס בין האמנית (אני) לנושאים שבהם היא עוסקת, אלא בשורה של עבודות שיחד מעידות על היחסים המורכבים, האמביוולנטיים שלי, לסוגיית הקשר בין גברים ונשים. מהסתירה הזו, נגזרת, לכאורה, נקודת מבט מפוצלת, שכן אם הגבר, כפי שהוא נתפס בחברה שלנו, הוא המבוגר האחראי או השליט בעוד שהאישה היא הילדה הנתונה למרותו, הרי שמעמדה זו יש בכוחו לגונן ולסוכך עליה, אך גם לפגוע בה פגיעה אנושה.

בתור יוצרת פמיניסטית, הפתרון או המרפא שאני מציעה לסוגיה הזו מגיע ממעשה האמנות. באמצעות המצלמה, שליחתו של מוחי היצירתי, אני הוגה, מביימת ומצלמת את הסצנות הללו ובכך מחזירה לעצמי את השליטה על גופי ועל מצבי. אחרי ככלות הכול, בסצנות המגולמות ב”בלון” וב”בייבי” השליטה והאחריות על המצב הן נחלת הגבר, אבל מאחורי הקלעים, מבעד לעינית, אני, האמנית, השלטת הבלעדית.

רינת שניידובר מנתחת את סדרת הצילומים “בייבי” והצילום “בלון”, ששניים מהם מופיעים בגליון החודש של מגזין Gendertuck בנושא מערכות יחסים: