חנה קליין נפרדת ממרשה פרידמן: “כעת היא בגן-עדן של נשים גדולות ולוחמות”

רבות נכתב, ורבות עוד ייכתב על פועלה פורץ-הדרך והמבורך של הח”כית לשעבר מרשה פרידמן ז”ל, אשר הלכה לעולמה ב-21/9/2021 והיא צעירה בת 83.

מרשה הייתה לוחמת-צדק ופורצת-דרך אמיצה ודפי ההרסטוריה הפמיניסטית והלהט”בית כבר מלאים ועוד עתידים להתמלא ברשימות ויקיפדיה אלו ואחרות, בן תרשמנה ותפורטנה המפעלות הפמיניסטיות והלהט”ביות אותן החלה.

על כן בחרתי לכתוב את זיכרונותי האישיים על מרשה – האישה והאדם.

את מרשה הכרתי דרך בת-זוגתה, חברתי הטובה והאהובה ד”ר עמליה (מיה) ברגמן קוק, אשר היא לי כאחות גדולה ואהובה.

ערב שישי אחד, בשנת 1977, הגיעה מרשה עם בת-זוגתה מיה, למסיבה של אל”ף (ארגון לסבי פמיניסטי), אשר התקיימה אצלי בסלון. התיידדנו, דיברנו על פמיניזם, על לסביות, על אל”ף שהיה ארגון חדש, הערכתי מאוד את יוזמותיה וניסיונה.

לארגון אל”ף לא היה בית ורוב הפעילות התקיימה אצלי בסלון. בשבתות היינו מתחילות בשעה 16.00 אחר הצהריים. מרשה הייתה מגיעה (במיוחד!!) מחיפה ומעבירה קורס על תולדות המטריארכיה. לאחר ההרצאה המשכנו בשיחות מעמיקות על פמיניזם – שיחות אשר פתחו לי את החשיבה ונשאו אותי אל פרספקטיבות מחוץ לקופסא.  בהמשך, לקראת הערב, הייתה מתארגנת מסיבה. הקורס החשוב נמשך מספר חודשים ולאחר סיומו, המסיבות עברו לערב שישי, וחברות אחרות הקלו עלי מידי פעם, והתנדבו גם הן לארגן את המסיבות בביתן.

מיה ומרשה גרו אז בחיפה.

השנה: 1977. מרשה כבר סיימה את הקדנציה בכנסת וקיבלה תקציב המוענק לכל חבר כנסת בתום הקדנציה והקימה בו את מפלגת הנשים הראשונה, בראשות שושנה אלינגס, את “קול האישה” בחיפה: שהיה מרכז פמיניסטי וחנות ספרים עם סניפים בתל-אביב וירושלים, ואת המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל.

ככל שיכולתי הייתי מגיעה לחיפה לעזור, בעיקר אספתי והבאתי למקלט כלי מיטה, סדינים, כרים ושמיכות.

יותר מאוחר, בתחילת שנות השמונים, כשמרשה תחזור לארה”ב היא תשאיר אצלי בהמלצתה של מיה, את הטלפון שלה. (חברי כנסת לשעבר קיבלו אז כמות מדודה של שיחות-חינם מתוך הבנה שאנשי-ציבור זקוקים לתקשורת רבה יותר מהאזרח הממוצע.)

מחוות-הטלפון עזרה מאוד לקידום זכויותינו כי אפשרה לפעילות הלסביות והפמיניסטיות לארגן אירועים בעידן בו עוד לא חלמו על מיילים או וואטסאפ (!) .

בנוסף לטלפון היא גם רשמה את הכתובת הרשמית שלה בדירתי, הייתי מקבלת את הדואר שלה, אוספת ומידי פעם ושולחת לה לארה”ב.

אבל, אלו רק אנקדוטות קטנות. השאר, כולל הנאום הענק, האמיץ ופורץ-הדרך בכנסת על הנשים המוכות, והתגובות המחפירות והצחוקים הלעגניים של חברי הכנסת ממין זכר, ה-כ-ל כתוב וידוע על דפי ההיסטוריה.

על כן אני רוצה להתמקד בסיפורים האישיים על מרשה האדם ויש לא מעט. אבל בחרתי סיפור אחד:

באותם ימים רחוקים של סוף שנות השבעים נהגתי מידי פעם לבוא לסופי שבוע לחיפה. בדרך כלל הייתי אצל ש. ויותר מאוחר הייתה לי בת זוג שהתגוררה בחיפה.

שבת אחת, לקראת הצהריים, אני אצל ש. ומאוד מתגעגעת לבקר את מיה ומרשה. התקשרתי, שאלתי אם אפשר לבוא, אמרו שאפשר, ש. השאילה לי את האופניים שלה ואיתם ירדתי מביתה של ש. ברום הכרמל , אל רחוב יפה-נוף בו התגוררו מיה ומרשה. הדרך כולה הייתה ירידות. היה קל מאוד להגיע ללא מאמץ.

אבל כשהגעתי, הכתה בי ההבנה שאת הדרך חזרה אל רום הכרמל אצטרך לעשות בעליות-מטורפות . ואני, תל-אביבית מלידה, מורגלת בעולם-אופקי…. לא חשבתי על כך מראש. עשיתי פאדיחה.

חישבתי שייקח לי כשעתיים להלך עם האופניים ולעלות ברגל בעליות הנוראות. והיה חם.

אבל אני לוקחת אחריות בשקט על טעויות. זהו הכבוד הלסבי-פמיניסטי שלי ואני לא מוותרת!

הביקור אצל מיה ומרשה היה יותר ממקסים. בילינו כל אחר הצהריים, צחקנו, דיברנו, כמובן על הפעילויות הפמיניסטיות והלהט”ביות. בשלב מסוים הגיעו לבקר שלש נשים שהיו במקלט והשתקמו. אחת מהן הייתה עיוורת בעין אחת לאחר שבעלה לשעבר דקר אותה.
מרשה הכינה דגים – היא הייתה בשלנית מעולה והדגים היו טובים מכל מסעדה.

הביקור נמשך באווירה נ ה ד ר ת ! אבל מידי פעם נזכרתי בדאגה ומבוכה בדרך חזרה הצפויה לי: כשעתיים עליות מטורפות ושלמחרת בבוקר אני צריכה לקום בחמש ולהגיע לעבודה בתל-אביב בשבע וחצי.

אבל לא אמרתי דבר וכמובן… הכבוד הלסבי-פמיניסטי עם ה-“לוקחת אחריות”…לא אפשר לבקש טובות. דאגתי בסתר ליבי ולא אמרתי דבר.

הערב ירד. הביקור הנפלא הסתיים. הודיתי ונפרדתי לשלום, מסתירה בליבי את הדאגה המתגברת מהדרך חזרה. מיה ומרשה יצאו איתי וחשבתי שהן יוצאות ללוות אותי לשלום.

ואז אמרה מרשה: “טוב… אז נעלה את האופניים על הגגון של האוטו”… והעלינו את האופניים על הגגון של האוטו, ומרשה קשרה את האופניים לגגון, אמרה להיכנס לאוטו והחזירה אותי לביתה של ש. ברום הכרמל.

לא ביקשתי!!

מרשה קראה את הסיטואציה המביכה ואת אותי עם הפאדיחה ללא מילים.
היא הבינה.
כזו היא הייתה.

בפעם האחרונה שנפגשנו בביקורה בישראל ישבנו, בשעת בין ערביים, במקום יפה מול הים – ואל מול השקיעה הורדנו (שתינו לבד!…) בקבוק יין אדום משובח. את האווירה הנהדרת, ואת האושר בעיניה המחייכות מול קרני השמש האחרונות- לא אשכח.

כעת היא בגן-עדן של נשים גדולות ולוחמות.

יהי זכרה ברוך!

הכותבת היא חנה קליין, בת 70, פעילה בקהילת הלהט”ב ובאירגונים פמיניסטיים מאז 1976. חברת הוועד הראשון של האגודה וממיסדות אל”ף – ארגון לסבי פמיניסטי.