חולה 824 – לא ברור לנו עד הסוף איך נדבקנו

עוז אפטקר, חולה מס' 824, ובן זוגו חלו בקורונה. ממלון דן פנורמה בת"א הם מדברים על התחושות הפיזיות והנפשיות, וגם על דברים אחרים | "הקורונה תוקפת בעיקר בלילות. במהלך היום אתה מרגיש טוב, אבל בלילות יש את הקטע של החום, כאבי הראש וכל הדברים האלה"
עוז אפטקר
צילום: אלבום פרטי

עוז אפטקר (29) חולה מס’ 824 ובן זוגו חלו בקורונה ואנחנו בחברותא מאחלים להם בריאות איתנה ורפואה שלמה!

מה אני עושה בחיים:
“גרפיקאי, וגם סטודנט לחינוך מיוחד ומדעים”.

עם מי אני:
“כשאני לא חולה קורונה, חצי מהשבוע גר עם אמא בדימונה (אבא שלי נפטר לפני חמש שנים), וחצי מהשבוע גר עם בן הזוג שלי ברחובות. כעת שנינו יחד במלון הקורונה בתל אביב עד שנבריא”.

ממי נדבקתי:
“לא ברור לנו עד הסוף איך נדבקנו. אחד המרצים שלי הגיע מארה”ב וחזר ללמד כי עוד לא הייתה הנחייה להיכנס משם לבידוד. המרצה חלה עוד לפניי. ובמקביל התברר שאחיין של בן הזוג שלי חולה מאומת. יכול להיות שאני הדבקתי את בן זוגי או שהוא אותי. לא ניתן לדעת”.

איך גיליתי:
“באותו שבוע שפגשתי את המרצה לא הרגשתי כלום. את השבת מיד אחרי המפגש עם המרצה עשיתי עם המשפחה, למעלה מ-20 איש, בדימונה. ביום שלישי הודיעו שהמרצה נמצא כחולה מאומת ועליי להיכנס לבידוד. יומיים לאחר מכן התחלתי להרגיש לא טוב. נבדקתי, התוצאות הגיעו במוצ”ש (יצאתי ‘חיובי’). מה שגרם לכל מי שהיה בשבת להיכנס לבידוד. לשמחתי, הם לא חלו”.

דן פנורמה:
“האמת ממש נחמד כאן. יש תנאים טובים: אינטרנט. טלוויזיה. אנשים. אפשר לצאת מהחדרים, אבל לא מהמלון. בסוף מדובר במגורים בתל אביב בחינם, ועוד על הים. קמים בבוקר, משתדלים לעשות ספורט, למרות שאנחנו לא ממש מצליחים להתמיד (צוחק), אפשר לרוץ פה, יש כאן מדריכות כושר, יש ארוחות מזינות. זה לא אוכל של בית מלון אבל גם לא אוכל של הצבא. יש כאן סדר יום. יש הרצאות,  יש צוות הוויי ובידור. משחקים ביחד משחקי קלפים, משחקי קופסה, רמיקוב, שם קוד ועוד”.

להיות חולה קורונה:
“הקורונה תוקפת בעיקר בלילות. במהלך היום אני מרגיש טוב, אבל בלילות יש את הקטע של החום, כאבי הראש וכל הדברים האלה. שיתפתי את הצוות הרפואי והם אומרים שזה מה שכולם מדווחים”.

אחוות חולים:
“יש כאן גם קבוצות תמיכה לאוורור רגשות, איזה מספר חולה אתה? איך נדבקת? וזה נחמד. יש כאלה כאן שחווים את זה כתסכול. יש כאלה שרואים את זה כ”וואלה, כל המדינה הולכת לחטוף את זה, קיבלנו את זה על ההתחלה כשעוד הכל מתפקד ואנחנו נהיה מחוסנים”. לי אישית בהתחלה הייתה הרגשה של “וואי איזה באלגן עשיתי”, וקצת אשמה שאולי הדבקתי מישהו מהמשפחה. עכשיו, כשאני יודע שהם לא חולים, יש הקלה”.

ליל הסדר:
“אמרתי לאמא ולאחים להביא לי דברים לפסח כי ידעתי שנישאר כאן. אני יותר פסימי מבן הזוג שלי. ערכנו את הסדר כל החולים ביחד, נראה לי עדיף כי פה אפשר לעשות ליל סדר מרובה משתתפים”.

מתי ידעתי:
“כיתה ט’. רציתי מאוד להתחתן עם אישה. האמנתי שאפשר להשתנות. התכתבתי עם הרב זמיר כהן על הנושא, הוא נתן לי כל מיני עצות: להיפגש עם מישהי שהיא עדינת נפש כדי להראות את הגבריות שלי, ללמוד הרבה תורה, לעשות כושר, לפתח את הצד הגברי שבי. הוא הבטיח שבסוף אמשך לאישה, אחזר, אצא לדייטים, אתאהב ואתחתן. ניסיתי בכל הכוח את כל מה שהוא הציע לאורך הרבה מאוד זמן. כשזה לא עזר, הוא שלח לי פרוספקט של סדנא לטיפולי המרה”.

עוד בנושא:  גבולות וירטואליים - ההצגה "Borders" בשידור חי מהבית

טיפולי המרה:
“1,800 ₪ לסדנה בת 3 ימים עם עוד גברים מאותה הסירה. כולם נבוכים ולא מסוגלים להסתכל האחד לשני בעיניים. הם מקיימים את הסדנאות האלה גם כיום. הסדנה לא עבדה. גם אחריה המשכתי להימשך לגברים ולא הצלחתי להימשך לנשים. אולם קיבלתי בזכותה את היכולת לאהוב את עצמי בזכות עצמי, לחיות בתחושה חזקה של אהבה ושייכות, להתנהל בלב שלם ובאותנטיות. הסדנא מסתיימת אך אני לא מוותר ומחליט להיפגש עם מטפל ידוע מהסדנה. כחלק מטיפול הוא הציע לי לראות פורנו סטרייטי. אני לא הייתי מוכן לזה. הפסקתי את הטיפול.”

הקשת הסרוגה:
“הייתי אז בן 26. אמרתי לעצמי: “די! תשלים עם המצב שלך! אתה גיי וזהו! אי אפשר לשנות את זה! ניסית הכל!”. התרסקתי. עייפתי. הבנתי שאני הומו, אז החלטתי שאני רוצה להתחתן עם לסבית. אני אהיה עם גברים, היא עם נשים, במקביל נבנה משפחה. כשאני מסתכל על זה היום זה נראה לי נורא ביזארי. אבל אז – כאילו זה מה שיש. זה התא המשפחתי היחיד שהכרתי. אין משהו אחר.

התחלתי ללכת ל”הקשת הסרוגה” בבאר שבע במטרה למצוא לסבית איתה אקים משפחה. אז היו ב”קשת” גם גייז וגם לסביות. פתאום גיליתי שאני נורא נהנה. שזה עושה לי טוב. כולם דיברו ושיתפו. הרגשתי שייך. הבנתי מי אני. פתאום אני משתף וגם שומע על עוד סיפורים של החברים בקבוצה, שהגיעו מפוחדים כמוני, והם פורחים ומתחילים לצאת מהארון. שם הכל הסתדר לי”.

הפעם הראשונה בה יצאתי מהארון:
“זה היה בגיל 22, עוד לפני ה”קשת”, בין טיפולי ההמרה. נפגשתי לקפה עם אחותי, שהיא חרד”לית. אמרתי לה שאני בעל נטיות הפוכות. לא הייתי מסוגל להגיד לה שאני גיי או הומו. הסברתי לה שאני רוצה להפסיק להיות הומו כדי שאוכל להתחתן עם אישה. להיות סטרייט. ביקשתי ממנה שהיא תעזור לי. היא הייתה בשוק אבל היא באמת ניסתה לעזור לי והכירה לי בנות לדייטים. יצאתי איתן לא מעט. כמה חודשים כל אחת”.

מי הפתיע אותי בתגובה שלו:
יצאתי מהארון בפני חבר. בתגובה, הוא קם ופתח את הדלת וחזר לשבת מולי. “מה זה היה?”, שאלתי. הוא ענה: “פתחתי את הדלת כדי שלא יהיה ייחוד”. הוא אמר את זה בשיא הרצינות. הייתי בהלם”. (נקרע מצחוק)

עוד בנושא:  הקוויריות האחרת: תלמיד התיכון שמאתגר ומשכלל את התיאוריה הקווירית

אמא, אני הומו:
“לפני שלושה חודשים. בעקבות בן זוגי הנוכחי, הוא מהמרכז ואני מדימונה, אמא שמה לב שאני לא ישן הרבה בבית, והתחילה לשאול: “מה קורה עוז, אתה יוצא עם מישהי? אני אשמח לדעת, אני מבינה שמשהו קורה”, אני מתחמק. היא ממשיכה ללחוץ, ואני ממשיך להתחמק.

החלטתי לחכות לשבת שבה אני ואמא עושים לבד, רק שנינו. מסיימים לאכול סעודת ערב שבת. מברכים ברכת המזון, מגיעים לסלון, כל אחד קורא עיתון, ואז אני אומר לה: “אמא אני רוצה לדבר איתך”. “מה, אתה יוצא עם מישהי?!”, כולה עם עיניים בוהקות. “רגע, אמא, תכף נגיע לזה, לא בדיוק”. התחלתי מהקשר שיש ביננו. תמיד דיברנו על הכל, אפילו על היחסים שהיו לה עם אבא. אני אומר לה ש”זה תמיד היה שם, וחשוב לי שתדעי שאני לא רוצה לפגוע בך, וזו הסיבה שלא סיפרתי לך עד עכשיו, אבל אני חייב לספר לך את זה”. והיא כבר בלחץ: “נווווווווווווו??????”

“אמא, אני בעל נטיות תוך מגדריות”. היא עם פרצוף של: “מה זה?!”. אני מסביר: “אני אוהב בנים”. הלם. אני ממשיך: “אני לא נמשך לנשים, אני נמשך לבנים”. היא לא בוכה. היא לא עצובה. לא שמחה. היא פשוט בשוק. דממה. אני אומר לעצמי שצריך למלא את השקט הזה במשהו, אז אני מספר לה הכל: על הרב זמיר, על אחותי, על הדייטים, על טיפולי ההמרה, על הפסיכולוגים, על הניסיונות. מעמיס הרבה מאוד מידע. היא לא באמת מצליחה לקלוט.

בשלב מסוים היא בוכה. אני מחבק אותה. “אני אוהבת אותך”, היא אומרת לי. ואז גם אני פורץ בבכי. לא הייתי מוכן לזה. התכוננתי לגרוע מכל. לפני כן ארזתי תיק במידה והיא אומרת לי לצאת מהבית – אני יוצא מהבית עכשיו, בשבת. ה”אני אוהבת אותך” שבר אותי. התחבקנו, חיבוק מאוד ארוך. בראש שלי זה הספיק לי. זה פשוט הספיק לי.

לוקח לה זמן. מאז היא כבר אמרה לי: “אתה תתחתן עם אישה. תהיה חתונה. אנחנו נעבור את זה יחד. אני לא מוותרת עלייך”. אחרי כמה פעמים כאלה אמרתי לה: “אני לא מתכוון לנסות להשתנות. זה מה שיש לך. זה הבן שקיבלת. את לא אשמה בזה. זה לא קשור אליך. ככה נולדתי. זה המצב הנתון. היום, אני לא רוצה להשתנות. אני בוחר להיות הומו. אני בוחר להיות גיי. אני רוצה להיות גיי”. אני ובן זוגי, זה לא רק עניין של משיכה, אלא גם של אהבה זה בא ביחד. אני יודע שבאיזשהו מקום היא מסכימה איתי, אני מאמין שזה ישתפר עם הזמן”.

מסר לארוניסטים:
“אם זה לא עושה לך טוב, אל תישאר שם”.

מסר לאלה שבחוץ:
“לא להאיץ בסוף כולם יצטרפו אלינו”.

עוד בנושא

תגובות

תגובה אחת

  1. אייל הגב

    כולנו היינו שם בשלב היציאה מהארון, וגם אני קיבלתי מאמא בדיוק את אותה התגובה (נעזור לך להשתנות). זה מגיע כמובן ממקום של חוסר הכרות עם העולם שלנו (למרות כל החשיפה מסביב).
    כמה שנים אחרי אמא התנצלה שלא הבינה מספיק והגיבה כמו שהגיבה.
    מאז רק מחכה שאביא כבר בנזוג הבייתה 🙂
    סבלנות, גם אתם תגיעו לשם.
    בהצלחה ורפואה שלמה! 🙂

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן