“זו הפעם הראשונה שמצלמות בלתי-תלויות נכנסות אל חדר טיפולי ההמרה ומציגות אותו כפי שהוא”

עם הקרנתו של הסרט "הטיפול" העוקב אחר שני גברים חרדים בעודם עוברים טיפולי המרה, יוצר הסרט צבי לנזמן מסביר על תהליך יצירת הסרט, על האתגר במציאת המשתתפים ועל המורכבות של צילום טיפולי ההמרה כפי שהם נראים מבפנים
סרטהטיפול

סרטו של צבי לנזמן “הטיפול” עוקב אחר בן זילברמן ולב סלצר, שני גברים חרדים הומוסקסואליים, בעודם עוברים טיפולי המרה לשינוי נטייתם המינית. הסרט, זוכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב 2021, מציג שתי התמודדויות שונות עם נטייה מינית.

יוצר הסרט, צבי לנזמן, מסביר בשיחה על תהליך יצירת הסרט, על האתגר במציאת  המשתתפים ועל המורכבות של צילום טיפולי ההמרה כפי שהם נראים מבפנים.

כיום נדמה שרובנו נחשפים לסרטים דוקומנטריים דרך נטפליקס, או במקרה שלך, דרך כאן 11. תהיתי אם לדעתך עדיין חשוב לראות סרטים תיעודיים בקולנוע או שזה פחות חשוב מאשר כשמדובר בסרטים עלילתיים?

“קודם כל, סרטים דוקומנטריים תמיד נלחמו על המעמד שלהם לעומת סרטים עלילתיים, בטח כשמדובר בלהוציא אנשים מהבית לערב בקולנוע. אני חושב שחובת ההוכחה היא על הסרט, שהוא שווה את זה. סרט תיעודי צריך להיות לא רק חלון לעולם אחר, אלא הוא חייב להיות חוויה סוחפת אל עולם שלם של תחושות ורגשות. אם הסרט מצליח לעשות את זה בהחלט שווה להקדיש לו ערב מיוחד. אני מאוד ניסיתי לעשות סרט כזה. מצד שני, הסרט שעשיתי מומן באופן חלקי על ידי כאן 11 והם מאמינים בהנגשת התוכן לציבור מאוד מהר. מה שכן, הסרט בגרסתו המלאה מוקרן לעיתים בבתי קולנוע, ואני חושב שצפייה כזו מספקת חוויה יותר מעמיקה ששווה את זה”.

הגרסה המלאה של הסרט, זו שהוקרנה בדוקו אביב, ארוכה באופן משמעותי מהגרסה שהוקרנה בתאגיד. איך נעשה תהליך הצמצום הזה של הסרט?

“זה תהליך מאוד קשה, כי זה כמו לחתוך בילד שלך. אתה אומר: הוא יכול לחיות בלי הלבלב, הוא יכול לחיות בלי התוספתן. זה לא כל כך פשוט. מצד שני זו גם הזדמנות ליצור יצירה שעוברת יותר טוב בטלוויזיה. כאשר אנחנו צופים בטלוויזיה אנחנו נלחמים בהרבה יותר גירויים מאשר באולם הקולנוע. יש אפשרות תמיד להעביר ערוץ. אז היה לנו אתגר ליצור סרט שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. אז במובן מסוים זו יצירה ואתגר שונה, אבל ממש לא באנו לזה בגישה של: פשוט נקצר”.

השאלה הכי בוערת כשרואים את הסרט היא איך האנשים האלה הסכימו להשתתף בסרט? איך שני הגיבורים של הסרט הסכימו לחשוף את עצמם, כאשר הם חיים במציאות וחברה כל-כך מורכבת? איך נכנסת לטיפולי ההמרה עצמם? ומה שאותי הכי מסקרן: איך גרמת למטפל המרה להשתתף בסרט? הוא לא הבין שהסרט מציג אותו באור שלילי?

“אני מאוד שמח על השאלה. בעצם שאלת שלוש שאלות שונות וכולם נוגעים ביעדים בלתי-אפשריים שהתמודדתי איתם בהפקה הזו. הבלתי אפשריות הזו הייתה סוג של מוטיבציה בשבילי. מבחינת הדמויות הראשיות בסרט, לב הוא אדם חרדי שעשוי לשלם מחיר חברתי מאוד כבד בעקבות זה שבסרט הוא מודה בזהותו ההומוסקסואלית. אבל הוא רצה לעשות את זה כי הוא מאמין שמה שהוא עושה ראוי לכבוד מצד הקהילה שלו, מכיוון שהוא עושה את כל מה שנדרש ממנו כחבר קהילה חרדי. הוא באמת אדם מאוד מאוד אמיץ, ואותו דבר ניתן לומר בנוגע לבן. הוא התחיל את הסרט כשהוא מאוד לא מגובש הנוגע לזהותו המינית, וכשהוא עוד מאמין שטיפולי המרה יכולים לעבוד.

עוד בנושא:  על פוליטיקה, נשיות ואימהות בפוזה

שני הגיבורים האלה האמינו בי שאספר את הסיפור שלהם בצורה הכי מכובדת שאפשר. בנוגע לטיפולים, חברי הקבוצה שבתוך הטיפולים מאוד דומים ללב, אבל לא הייתה להם הנכונות ללכת כל הדרך כפי שלב עשה. אבל גם הם מאוד מאוד אמיצים והם החליטו לקחת את הסיכון הזה כדי להראות מה אלה טיפולי המרה. הם מרגישים שהם חיים בעולם בו יש סטיגמה על טיפולי המרה שאינם נכונים למציאות. במובן מסוים הם צודקים הרבה חושבים שיש בטיפולי המרה מכות חשמל, אבל זה לא נכון, הם עובדים בצורה אחרת. אני רציתי לתעד את הטיפולים כפי שהם מתקיימים כיום, והם הרגישו שהם ירוויחו מהייצוג הזה”.

זה גרם לך תחושת חוסר נוחות מסוימת כשעיצבת את הסרט כשהמגמה שבו היא בבירור כנגד טיפולי המרה? הרגשת שחטאת לרצונו של לב?

“אני חושב שהפרשנות שלך היא התוצאה של זה שהפגשתי אותך בלתי אמצעי עם טיפולי ההמרה ודווקא לא בצורה מגמתית. אדם שחושב שטיפולי ההמרה רעים יראה את הצד השלילי בטיפולים שמוצגים בסרט. אדם שמאמין בטיפולי המרה ורואה בדיוק את אותם הטיפולים בסרט, יחשוב שהם לגיטימיים לגמרי. לא ניסיתי להשחיר את הטיפולים אלא להראות אותם בדיוק כפי שהם. לדעתי, זה מספיק. באג’נדה שלי, כאדם עם נטייה הומוסקסואלית, אין שום סיבה לנסות לשנות את זה. אני גם לא חושב שהטיפול הזה מועיל. אבל זו רק דעתי האישית”.

אתה יודע עם הסרט הוא התיעוד הראשון של טיפולי המרה בזמן התרחשותם?

“זו לחלוטין הפעם הראשונה בעולם כולו. זה נשמע קצת אגו-מניאקי אז אגיד את זה ביותר פשטות: זו הפעם הראשונה בעולם שמצלמות בלתי-תלויות נכנסות אל חדר טיפולי ההמרה ומציגות אותו כפי שהוא”.

מחד אתה טוען כי העשייה התיעודית שלך אינה מגמתית. מאידך, אין ספק שאתה מאוד נוכח כישות יוצרת בסרט: לדוגמה, הסצנה המעניינת בה בן וידידו יוצאים מהדירה שלהם ומתייחסים אליך, אתה מבקש מהם שלא להתייחס אליך, ואתה מכניס את הקטע שהוקלט בטעות בו הם דנים בך ומתייחסים אליך. על פניו, קטע זה לא משרת את הנראטיב של הסרט, אלא נועד להנכיח אותך בסרט. את ה חושב שחלק מהעשייה התיעודית היא ההכנסה שלך בסרט כדמות שנמצאת בדיאלוג עם המציאות המתועדת?

עוד בנושא:  גורל אחד

“הרגשתי שיש צורך שהדמויות בסרט יכירו אותי ויבינו מאיפה אני בא, וחשבתי שהצורך הזה הוא לא רק של הדמויות אלא גם של הצופים. זה סרט מאד מיוחד מבחינת שיתוף הפעולה והנכונות שזכינו לה. עלתה השאלה גם מצידם, ואולי גם מצד הצופים: מי הבן-אדם שעושה את זה? לכן הרגשתי שהסיפור שלי הוא גם חלק מהסיפור של הסרט. לכן הבחירה שלי להציג את הטיפולים באופן לא מגמתי היא בחירה שצריכה להיות חלק מהסיפור הזה. בעצם, אחת מהשאלות שעולות בסרט היא: איך עושים סרט על הנושא הזה?  איך משיגים רשות לצלם כזה דבר? איזה גישה נוקט סרט שנוגע בכזה נושא? הרגשתי שיש לי מה להגיד בנושא הזה, והרגשתי שהאמירה שלי צריכה לבוא מהמקום שלי כדמות פועלת בסרט”.

בתוך הנראטיב של הסרט מופיעה הצעת החוק למניעת טיפולי המרה שעברה בקריאה טרומית ממש לאחרונה. איך הצלחתם לערוך את הסרט כל-כך מהר?

“קדם כל אני רוצה לציין לשבח את העורכת שירה קלרה וינטר, עורכת נפלאה שהתמסרה במאתיים אחוז לפרוייקט הזה בשנתיים וחצי האחרונות. יחד איתי ויחד עם אורי שטרן, המפיק השותף שלי. היינו צוות שהסרט הזה היה החיים שלו. תוך כדי שצילמתי היא ערכה, ותוך כדי זה עבדנו על גיוס הכספים, כי יצאנו לעבודה על הסרט הזה כשלא היה לנו מספיק כסף לסיים אותו. העורכת ואני עבדנו כדי להוציא את הסרט הזה הכי הכי מהר שאפשר. אחרי שסיימנו את העריכה, קיבלנו ביקורות טובות אבל המשכנו לעבוד כדי להוסיף לו עוד נופך ולקחת אותו למקומות שהוא עוד לא הגיע אליהם.  עשינו עוד קאט ועוד קאט, ואספנו עוד ועוד תגובות. שיפרנו את האיזון העדין בין הדמויות, ובין האג’נדות שלהם, יחד עם האג’נדה שלי כיוצר שכאמור בחרנו לא להסתיר אותה. זה היה הרבה עבודה ופשוט ערכנו כל הזמן תוך כדי הצילומים”.



הכותב מתי לנג הוא סטודנט לקולנוע וספרות ובוגר התוכנית למדעי הרוח באקדמיה הישראלית למדעים ואומנויות. חובב קולנוע מגיל אפס ומכין סרטים קצרים שהשתתפו בתחרויות ובתערוכות. מרצה על קולנוע בפורומים מגוונים וכותב באתר “סרט”.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן