התעלמות מן הקורבנות הלהט”בים ביום הבינלאומי לזיכרון השואה

בטלוויזיה מציינים רשימה מספרית מפורטת של קורבנות השלטון הנאצי. אבל יש קבוצה אחת שאינה מקבלת שם - "קבוצת האחרים". ואני יודע מי בתוך אותם ה"אחרים" - אלו שנשאו משולשים ורודים, להם אין כלל מספר וגם אין שם
חזקיאל דל קמפו
מתוך היומן האישי של חזקיאל דל קמפו (סינדו) זצ”ל

1 בנובמבר 2005, בעצרת הכללית של האו”ם מתקבלת החלטה מס’ 60/7: קביעת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שתאריכו נקבע ל27 בינואר, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום.

על פי הגדרת האו”ם, ביום זה יוזכרו קורבנות העם היהודי ומיעוטים אחרים שנרצחו בימי השלטון של גרמניה הנאצית ועל ידיה, במטרה למנוע את רצח העם הבא. בנוסף, מגנה האו׳׳ם בהחלטתו את הכחשת השואה ומציין את הרדיפה נגד מיעוטים אתניים ודתיים. אבל חלק אחד מההיסטוריה אודות המלחמה הנוראית הזו שוכח האו”ם להזכיר, היו שם גם משולשים ורודים. תום לב? השכחה מכוונת?

27 בינואר 2006. שוכב על מיטתי בארץ רחוקה, חושב על קורבנות בנות ובני עמי אשר נספו בשואה ועל הנטבחים בידי השלטונות הפשיסטים למיניהם. קורא את האוטוביוגרפיה של פייר סיל*, ניצול המחנות אשר בהם נעצרו, השתעבדו ונרצחו גברים הומואים ונשים טרנסג׳נדריות שחיו תחת הכובש הנאצי. קורא, בוכה וכמו חווה בבשרי את היחס המשפיל והאכזרי שקיבל סיל. קורא על רצח של המונים אשר שהו עמו במחנות העבודה וההשמדה. אותם אלו שלא שמעתי עליהם בספרי ההיסטוריה שקראתי, אלה נכחדו ונשכחו. הם נרצחו פעמיים – מוות פיזי על ידי הרודף הנאצי ומוות שני על ידי השכחה נצחית של המשטרים הדמוקרטיים שעלו אחרי הניצחון על המנהיג הגרמני האכזרי.

27 בינואר 2007, צופה בחדשות וחש תסכול. בטלוויזיה מציינים רשימה מספרית מפורטת של קורבנות השלטון הנאצי. כל קבוצה שנרצחה בשל השתייכותה לקבוצה אתנית, בעלי לקויות, קבוצת השתייכות – מציינים את מספר הנרצחים. אבל יש קבוצה אחת שאינה מקבלת שם. “קבוצת האחרים”. ואני יודע מי בתוך אותם ה”אחרים”, אלו שנשאו משולשים ורודים , להם אין כלל מספר וגם אין שם.

עוד בנושא:  "העדפתי פשוט לשתוק ולהיות מי שאני בסתר"

27 בינואר 2008, קולות הכעס והרוגז עולים ודורשים לזכור את “הקורבנות האחרים”, הלא ממוספרים, נעדרי השם. זעקת שווא וכאב בלב.

27 בינואר 2009, השנה יום זה מוקדש לזיכרון ולחינוך. אותם ה”אחרים” מוזכרים לאט לאט, אך עדיין ללא שם.

חולפות השנים, בכל 27 בינואר נבחר נושא מרכזי לו מוקדש היום, לשם קידום הערכים ההומניסטים והזיכרון המופנה נגד הטרור וחוסר הרציונל שמאחורי שנאת חינם והגזענות.

אותם אלו שלא שמעתי עליהם בספרי ההיסטוריה שקראתי, נרצחו פעמיים – מוות פיזי על ידי הרודף הנאצי ומוות שני על ידי השכחה נצחית של המשטרים הדמוקרטיים שעלו אחרי הניצחון על המנהיג הגרמני האכזרי

27 בינואר 2014 מתקרב, שבעה עשר ימים לפני המועד, בתל אביב נחנכת אנדרטה מיוחדת לזכר “הומואים ולסביות שנרדפו בשואה”. כתבות בעיתונות, נאומים ומילים יפות, אבל רק “נרדפו?” מה עם אותם אלו שנ-ר-צ-ח-ו? מה עם הקורבנות? המילה “קורבנות” כמעט ולא מופיעה, גם לא בעיתונות שהחלה לעסוק בנושא. לא זו בלבד שנמנע מהם מעמדם כקורבן, אלא שגם נשכחו בין הנאומים אלה הנושאים המשולש הצהוב על המשולש הוורוד, ובמכה אחת גורשו גם הם מקרב עמי.

27 בינואר בשנים האחרונות. תם עידן הציפיות. אין כוח להתבונן במילים אשר הושמדו ועל ההתייחסויות הסמויות מתוך הנאומים והכתבות. “האחרים” לא זועקים, הם כבר אינם נמצאים בארץ החיים או הושתקו על ידי הרעשנים אשר הופעלו על מנת לקיים את הציווי למחוק את שמו של המן הרשע של שנות ה-40 של המאה העשרים, צאצאו של עמלק הרודף. בכל שנה ושנה ההתעלמות מרחפת על פני היום הזה, איני יודע עוד מיהו עמי והאם שני עמים שונים מתווכחים בקרבי על השתייכותי להם, העם היהודי והעם הלהט׳׳בי.

27 בינואר 2019 מתקרב. הנושא השנתי הוא “תביעה והגנת זכויות האדם”. סערה בלב, שוכב על מיטתי, לא נרדם ומתבונן. זוכר כי אין מי שיזכור את שמותיהם ומי שיאסוף את התמונות ואפילו אין מי שיחשב את המספרים. עדיין אין נתונים רשמיים כי גם למחקר צריך כסף ועניין. המדינות עדיין אינן נותנות דין על מעשיהן לאחר שקבוצות בעלות שם ומספר שוחררו ממחנות ההשמדה והריכוז, אך בו בזמן הושמו בבתי הכלא “האחרים” שנשלחו לשבי על העבירות המדומיינות שלהן, עבירות של אהבה. ממלמל בקרבי את העבודה שבלב, אולי הגיע הזמן ואולי יבוא הגואל. אזי השנה גם את זכויותינו יתאפשר לתבוע ולהגן עליהן, האו”ם הכריז על כך ומדוע שיקום בין בני האדם מי שיעיז להתנגד?!

עוד בנושא:  השרים ניסנקורן ושמולי הודיעו על הקמת צוות בין משרדי למתן מענה לקהילה הטרנסית

עוד לא 27 בינואר בשנת 2019,יבשו הדמעות, שוכב וקורא את יומנו של חזקיאל דל קמפו**, אחיו הקטן של סבי, אשר נרצח בנובמבר בשנת 1936 על ידי השלטון הפשיסטי בספרד. משוחח עם מילותיו וחווה את זיכרונותיו, מכאיבות בלב השכחה וההשתקה אשר נכפו סביב מושא אהבתו. יום הזיכרון הזה לא יקים אותו לתחיה וגם לא את האחרים אשר נרצחו בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ומאז נשכחו לעולמי עד. ובזירה הציבורית כאן ועכשיו, היכן נוכל לתבוע את זכויותנו למימוש עצמי? לקיום ללא אלימות ולשוויון מידי הנדרש? מי יקשיב לתביעת “האחרים” אשר בהיותם מיעוט נבלעים בסכסוכים ועניינים מגוונים, סיוטים אשר מצדיקים את דחיית בקשותיהם של הנתפסים בעיניי רבים כסוטים מן הדרך המקובלת והרצויה?

יגיע היום, 27 בינואר בשנת 2019, וביום זה שוב נאלץ למלמל את העבודה שבלב ולבקש שבקרוב יבוא גואל.


הכותב, אליהו פרץ, הינו רבה של קהילת סיני בתל אביב.

* Seel, P. (2011). I, Pierre Seel, deported homosexual: a memoir of Nazi terror. Basic Books.
** מידע למאמר זה נלקח מתוך היומן האישי של חזקיאל דל קמפו (סינדו).

עוד בנושא

תגובות

2 תגובות

  1. יושי הגב

    נושא זיכרון השואה בפן של זיכרון נספי השואה מקרה קהילת הלהט”ב שנספו בשואה,אינו זוכה להכרה לא מהמוסדות הרשמיים קרי מוסד יד ושם למרות שבדרך מוצנעת הנספים בשואה מקרה חברי הקהילה מוזכר בצניעות אך לא בטכסים ולמעשה גם מבחינת החומרים הארכיונים והמוזיאונים נושא זה אינו זוכה מספיק לאור ולדגש ,כך גם בשאר המוסדות ,בארץ ישנה את האנדרטה שהוקמה בתל אביב אנדרטה שהוקמה לזכר נספים בעיקר נספים מהקהילה שספו בשואה אך גם לנספים מקבוצות נוספות שנצפו כמו הצוענים ,שאר העמים שנספו אך בכל הארץ אין אנדרטה כדוגמת אנדרטה זו בארץ ,הדור הצעיר הן של הקהילה והן בכלל חייב להיות זה שיחזיק את נס הזיכרון ויכול להיות שצריכה לתת קריאה דווקא מכאן מאתר שבו הוא בית לחברות וחברי הקהילה לקחת את נושא זיכרון החברי הקהילה שנספו לעשות מיזמים שונים בנושא זיכרון השואה וזיכרון נספי השואה מקרב הקהילה ,בוודאי שיש להעביר בבתי הספר ובאקדמיה הרצאות בנושא וכו’ נכון שעברו שנים רבות רבות אך עם חברי הקהילה לא יקבלו על עצמם להזכיר ולזכור לא יהיה איש שייעשה זאת ,דבר שני ראוי שבטכסים הרשמיים יונח זר מטעם הקהילה לזכר חברי הקהילה שנספו בשואה כך גם יש בתוך הטכסים בכל הארץ יש גם לתת אור וזרקו לנושא זה

  2. יוליש הגב

    טכס אחד פנימי מדוע ? מדוע לא יהיו בערב יום השואה הנחת זר מטעם הקהילה בטכסים העירוניים שלא לדבר על הקמת אנדרטה בדומה לזו שבתל אביב חבל מאד שבכירי הנהלות הארגונים לא פועלים בנושא כל הוועדות הגאות עם כל הפעילות נושא זה ונושא הנצחת חללי צהל מהקהילה אינו זוכה לכלום מה היה קורה עם היה זר רשמי בטכס ערב יום השואה ביד ושם? או בטכסים גם הרשמיים בתקווה שאנשי הקהילה הגאה הבכירים יקראו ויפנימו

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן