pixabay | cc0
פסק הדין שנתן שבוע שעבר בית המשפט העליון הוא קשה מאוד לקהילה הגאה. הוא קשה במישור התוצאה המעשית, הוא קשה במישור ההנמקה, והוא קשה במישור הרטוריקה.
פסק הדין קבע שצווי הורות הם אקט שמכונן את ההורות, ולא רק מצהיר עליה. ועוד קבע כי על דרך הכלל לא ינתנו צווי הורות שתחולתם מיום הלידה. בפונדקאות – בכלל לא, ובהורות לסבית, רק אם הבקשה לצו הוגשה תוך 90 ימים מיום הלידה. על הדרך פגע פסק הדין גם באפשרות להכיר בהורות משותפת.
במישור התוצאה – פסק הדין ביטל באבחת קולמוס עשרות פסקי דין של הערכאות הדיוניות שהכירו בכך שטובתו של ילד שגדל במשפחה עם שני הורים להט”בים היא שהורותם תוכר מיום לידתו, ואימץ, הלכה למעשה, את התנאים השרירותיים והדרקוניים שגיבש היועץ המשפטי לממשלה. למעשה, נראה שבית המשפט אפילו הרחיק לכת יותר מהיועץ בעמדתו וקבע כי זכויות כלכליות של המשפחה, דוגמת כיסוי ביטוחי, או זכויות בביטוח הלאומי, אינן טעם המצדיק כשלעצמו את ההכרה בקיומה של ההורות מיום הלידה, כפי שהיא הייתה בפועל.
המשמעות היא שלהורים להט”בים יהיה קשה יותר לקבל צווי הורות, וניתן להניח שעיקר הפגיעה תהיה דווקא בבנות זוג מאותו המין (מאחר שמי שביצעו הליך פונדקאות ממילא נדרשים לפנות לבית המשפט ולכן הסבירות שלא יתייצבו במועדים הקצרים שניתנו לצורך זה היא נמוכה יותר).
במישור ההנמקה – הזכות החוקתית לשווויון בכלל לא מוזכרת בפסק הדין. הזכות להורות מוזכרת בחטף, אך מוסבר שכוחה חלש יותר ככל שההורות אינה “טבעית”. ניתוח של הפגיעה בזכות להורות במשקפי פסקת ההגבלה, כמחויב על פי הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין בפסק הדין.
ההנמקה היחידה בפסק הדין להסדר הקשה שנקבע בו היא טובת הקטין. לשיטת בית המשפט העליון, טובת הקטין שנולד למשפחה להט”בית היא שזכויותיו כלפי הוריו יקבעו רק בהליך משפטי. לשיטתם, טובתו מחייבת את התוצאה שכאשר בנות הזוג לא אצו רצו בעודם מתאוששות מהלידה לבית המשפט, לא יוכרו הזכויות של הקטין למול אמו שלא ילדה אותו החל מיום לידתו.
מדוע? לשופטים הפתרונים. אין הסבר בפסק הדין באילו נסיבות תיאורטיות יכול הקטין “להרוויח” מההסדר שיצר בית המשפט, ולמעשה, אין הסבר בפסק הדין מה בדיוק בודקים כאשר נותנים צו הורות (רמז: לא בודקים שום דבר למעט בדיקה האם הוגשו כל הטפסים שצריך, ומסתפקים בהליך משפיל של חיטוט קל בחיי בנות הזוג בשביל לבדוק שאין להן קרניים ושבחודשיים אחרי הלידה הן לא זנחו במקרה את התינוק). למול היתרונות התיאורטיים של צו ההורות, ישנם מחירים מעשיים מאוד להסדר שיצר בית המשפט. כולם הוצגו לו. לאף אחד מהם לא טרח בית המשפט להתייחס.
ובמישור הרטוריקה – פסק הדין מאמץ את התפישה שיש הורה “טבעי” והורה “לא טבעי”. הוא מבוסס על עמדה שבית המשפט עשה עם הקהילה “חסד”, פעל לטובתה לפנים משורת הדין ומפאת כורח השעה. לא הזכות לשוויון והזכות להורות היא שעומדת על הכף, אלא נדיבותו של האדון שזורק פירורי צדק לקהל נתיניו. השופט מינץ מגדיל ומהרהר גם בתוקפם של צווי הורות בהליכי פונדקאות שנערכו בחו”ל בכלל, ותוהה האם אין מקום לבטל באופן גורף את ההכרה באפשרות זו, אך מסתפק בקביעה שיש לבצע “הליך שיפוטי קפדני” במקרה של ההורים החשודים האלו.
פסק הדין הזה יקשה על להט”בים בכל מקום. הוא ישפיע על כל התיקים שקשורים להורות להט”בית. הוא ישפיע על הטון הלעומתי, המתנשא והמשפיל של המדינה בהליכים שקשורים להורות להט”בית. הוא יתן רוח גבית לחיטוט בלתי נסבל בחייהן של אמהות על מנת לבדוק שהן זכאיות להטבה של הכרה בהורותן.
לפני כמה וכמה שנים, כתבתי על האופן שבו בית המשפט מעצב את ההורות הלהט”בית כ”הורות חשודה”. למרבה הצער, אתמול הוא החמיר בצורה משמעותית את הטון שלו כלפי הורים להט”בים.
בין ההמתנה הבלתי נסבלת להכרעה בתיקים שעוסקים בזכויות להט”ב לאורך שנים ארוכות והתוצאות המאכזבות והקשות שניתנות כאשר בית המשפט מכריע לבסוף, לבין חוסר הנכונות של הממשלה והכנסת לעשות דבר בקשר לשיוויון הזכויות של להט”ב, אפשר להגדיר את העשור הזה כעשור החשדנות. המדינה אמנם (עדיין) לא מוקיעה מתוכה את הלהט”בים, אבל היא מסרבת, על כל שלוש רשויותיה, להכיר בלהט”בים כשווים, וכמי שרשאים להתקיים ללא פיקוח שלטוני הדוק על צעדיהם.
