כבר לא גופות, זונות או רוצחות

הסרט התיעודי "חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד" מתחקה אחר השינוי שחל ביחס לדמויות טרנסג'נדריות בקולנוע ובטלוויזיה. מסתבר, שאכן חל שינוי כזה אך יש עוד הרבה מה לעשות
disclosure
צילום: אווה בנג’מין שור, נטפליקס

ב-1995 יצא הסרט התיעודי “כוכבים בארון” (“The Celluloid Closet”). הסרט, המבוסס על ספר באותו שם משנת 1981, בדק כיצד מיוצגות דמויותיהם של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג’נדרים בסרטים ההוליוודיים.

הסרט התיעודי “חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד” (“disclosure”) שעלה בימים אלה בנטפליקס, מנסה לעשות את אותו הדבר, כשהפעם מופנה הזרקור לייצוג הטרנסג’נדרי בטלוויזיה ובקולנוע.

כמו “כוכבים בארון” גם הסרט הזה הוא סרט של “ראשים מדברים” – ראיונות פרונטליים עם שחקנים, יוצרות ומבקרי תרבות טרנסים וטרנסיות, מכל גזע וצבע, כשבמהלך הראיונות משולבים קטעים מסרטים וסדרות עם דמויות טרנסיות. מ”ג’ודית בתוליה” מ-1914, דרך “לבוש לרצח”, “ינטל”, “שתיקת הכבשים” ו”אייס ונטורה”, ועד לסרטים וסדרות עכשוויים.

מרתק לראות עד כמה השתנה הייצוג הזה ב-15 השנים שעברו מאז “כוכבים בארון”. ובכלל – עד כמה השתנתה הגישה לדמויות טרנסג’נדריות בטלוויזיה ובקולנוע מימי הסרט האילם ועד היום. מטרנספוביה מוחלטת לעידן של קבלה, שמגיעה לשיאה בכל פעם ששחקנית או שחקן טרנס קיבלו תפקיד של דמות סיסג’נדרית. לצערנו זה עדיין קורה מעט מדי, אך אפשר לפחות להתנחם בעובדה, שהייצוג הטרנסי היום הוא יותר פוזיטיבי ופחות סטריאוטיפי.

עד שנות ה-90 המאוחרות השתמשו בטלוויזיה ובקולנוע בדמויות טרנסג’נדריות בשלושה אופנים – או גופות (בגלל איזה פשע שנאה), או זונות, או רוצחות/רוצחים סדרתיים. בקיצור – דמויות בשולי החברה, מוקצות, אפלות ולעיתים ממש פסיכופתיות. התגובה הרווחת של דמות הגבר, שגילה שהבחורה שאיתו היא בעצם בחור – היתה בהלה מלווה בבחילות ובהקאות. זה קרה אפילו ב”משחק הדמעות”, שנחשב לסרט פורץ דרך בנושא.

המרואיינים פה מציינים נקודה זו כמהותית – כי כל עוד הייצוג הטרנסי בסרטים ובסדרות היה כזה, גם היחס אל טרנסים וטרנסיות בחברה היה כזה. ומצד שני, הם מציינים זאת גם כנקודת אור עבורם – כי בכל פעם שהיתה דמות כלשהי של טרנסג’נדר.ית בטלוויזיה ובקולנוע – הם הרגישו שיש עוד מישהו.י כמותם.ן בעולם, וזה נתן להם כוח להאמין בעצמם.ן ולהמשיך בתהליך השינוי.

הסודות השמורים ביותר בתעשייה

לא לחינם מי שתופסת פה הרבה זמן מסך היא לברן קוקס, ששייכת לדור החדש של היצוג הטרנסי בטלוויזיה ובקולנוע. קוקס גרמה לשינוי משמעותי באופן שבו התייחסו בעבר לטרנסג’נדריות בתעשייה הזו, ובכך פרצה את הדרך לשחקנים ויוצרים טרנסים וטרנסיות שבאו אחריה.

עוד בנושא:  עתירה נגד "ועדת הרבנים לענייני תקשורת": להסיר חסימת קווי תמיכה לקהילת הלהט"ב בטלפונים הכשרים‎‎

הליהוק של קוקס ל”כתום זה השחור החדש” ותפקידה הקבוע בסדרה הזו, תרם רבות לשבירת הקונספט הרווח באותה תקופה לפיו דמות טרנסג’נדרית היא תמיד משהו חריג, לרוב שלילי ו/או פלילי. קוקס היא מרואיינת אינטליגנטית ורהוטה, אישה יפה ושחקנית נהדרת, עם תפקיד משמעותי בסדרה פופולרית ומוערכת. היא אמנם מגלמת בה אסירה, אבל היא לא גופה, לא זונה וגם לא רוצחת (היא יושבת בכלא על הונאה בכרטיסי אשראי). היא לא מגלמת דמות שולית, מגוחכת ונלעגת, אלא את אחת הדמויות המרכזיות בסדרה – דמות חיובית, מורכבת ועגולה – שבזכותה היא צועדת על שטיחים אדומים, מנחה טקסים ומככבת על שערי מגזינים נחשבים, ובראשם המגזין “טיים”.

ומסתבר שהיא לא היחידה שכיכבה על שערי מגזינים. בסרט נחשפים כמה מהסודות השמורים ביותר בתעשייה, למשל – דוגמניות מפורסמות שהיו טרנסג’נדריות שהצליחו “לעבור” ועבדו כדוגמניות בלי שאף אחד ידע.

בהקשר הזה, הראיון עם השחקנית סנדרה קולדוול הוא אחד המרתקים בסרט. קולדוול, שחקנית טלוויזיה ותיאטרון מוכרת ומוערכת, גילמה המון תפקידי נשים. היא לא סיפרה אף פעם שהיא טרנסג’נדרית מחשש שלא תקבל תפקידים. רק ב-2017, 20 שנה לאחר הופעתה הראשונה בטלוויזיה, היא העזה לצאת מהארון הטרנסג’דרי. היום היא מלאת הערכה לדור הצעיר, שהוא רוב רובם של המרואיינים והמרואיינות כאן. דור שלא מתנצל על הטרנסג’נדריות שלו ולא מסתיר אותה, אלא להיפך – נושא אותה בגאון ותורם לשינוי התפיסה.

לברן קוקס | צילום: אווה בנג’מין שור, נטפליקס

תגידי, חתכת או לא חתכת?

לא רק טרנסג’נדריות מתראיינות כאן אלא גם טרנסג’נדרים. כמו הנשים, גם הם מתארים אמביוולנטיות כלפי הייצוג שלהם בקולנוע ובטלוויזיה, כשהדוגמה הטובה ביותר היא “בנים אינם בוכים”. מצד אחד – זה סרט מסחרי שזכה לשבחים וזיכה את הילארי סוואנק באוסקר, ולכן אין לזלזל בניסיון שלו לחולל שינוי באיך שהחברה תופסת טרנסג’נדרים.

מצד שני – גם כאן הטרנסג’נדר מוכה, חבול וחסר ישע, ומוצג שוב כ”פריק שואו”. ויש גם משהו שלא ידעתי – בסיפור האמיתי היה לו חבר טוב, בחור שחור, שדמותו נמחקה לגמרי מהתסריט ההוליוודי, למורת רוחם של המרואיינים השחורים כאן. בכלל, ב”חשיפה” יש דגש חזק על הייצוג הבעייתי של טרנסג’נדרים שחורים בקולנוע ובטלוויזיה.

הזכייה של הילארי סוואנק מציפה כאן נושא חשוב. בהרבה מאוד סרטים (“הנערה הדנית”, “בנים אינם בוכים”, “מועדון הלקוחות של דאלאס” ועוד) כשכבר סופסוף יש תפקיד משמעותי לטרנסג’נדר.ית – נותנים אותו לשחקן או שחקנית סיסג’נדרים. והמסר שמתקבל הוא שוב – שטרנסג’נדרים.ות הם אולי קישוט יפה, אבל אי אפשר לקחת אותם ממש ברצינות. ומכאן חשיבותה של קוקס, ושל קולגות שלה שמתראיינים פה – לשינוי הגישה גם בעניין הליהוק.

עוד בנושא:  מיומנה של פונדקאית: "הגשמתי חלום וילדתי תינוקת מהממת להורים שחיכו לה 15 שנה"

הזוי לראות פה עד כמה הושפלו טרנסג’נדרים וטרנסג’נדריות בתוכניות אירוח בעשורים הקודמים. שאלות כמו מה הם עשו עם איברי המין שלהם והאם הם מנותחים לגמרי היו דבר שבשגרה בכל ראיון, אפילו בתוכניתה של אופרה ווינפרי. ואם סברתי שזה שייך לעבר הרחוק, יש פה קטע מתוכנית אירוח עכשווית, בו יוצאת קוקס להגנתה של מרואיינת שנשאלת בדיוק את אותה שאלה. לתומי חשבתי, שהיום זה כבר לא פוליטיקלי קורקט להתעסק באיבריהם המוצנעים של המרואיינים. מסתבר, שכשמדובר בטרנסג’נדרים.ות המראיינים חושבים שזה עדיין תקין.

אם ג’יי רודריגז | צילום: רווה בנג’מין שור, נטפליקס

סנסציה או מציאות

אופרה ווינפרי, אגב, כבר לא שואלת את מרואייניה הטרנסים.ות שאלות כאלה. גם היא שינתה את תפיסתה. ועוד מישהו ששינה את תפיסתו הוא המפיק והיוצר ריאן מרפי. ב-2003, בסדרה שלו “ניפ/טאק”, הגיבור נגעל ממפגש עם אישה שמתגלה כטרנסג’נדרית. 15 שנה אחר כך, ב-2018, אותו ריאן מרפי מפיק סדרה פורצת דרך, ברשת שידור מיינסטרימית בפריים טיים. בפעם הראשונה בהיסטוריה, כל כוכבות הסדרה שלו “פוזה” הן טרנסג’נדריות. ולא סתם טרנסג’נדריות, הן שחורות והיספאניות, וכולן הופכות בין לילה לסנסציה. אחת מכוכבות “פוזה”, אם ג’יי רודריגז המהממת, מספרת פה עד כמה היא התקשתה להאמין שזה הולך לקרות.

“חשיפה” הוא סרט מרתק, על נושא מרתק, שמסתיים בשאלה נוקבת – עד כמה השינוי הזה בייצוג הטרנסי בטלוויזיה ובקולנוע מחלחל ועושה שינוי אמיתי ביחס של החברה לטרנסים וטרנסיות. אם תשאלו את לברן קוקס ואת אם ג’יי רודריגז – ברור שהוא עושה. אך המציאות בשטח מוכיחה אחרת, וטרנסג’דריות עדיין נתפסת כמשהו חריג ובלתי מקובל בחברה. אותם גברים אמריקאים שרואים את לברן קוקס בסדרה ומתים עליה, עלולים להרוג במכות טרנסג’נדרית שהולכת מולם ברחוב. ובהשאלה לארצנו – אנשים ששמחו כשדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון, לא בהכרח שינו את היחס המחפיר שלהם לטרנסג’נדריות וטרנסג’נדרים במדינת ישראל.

 

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן