אהבה בטרנס | גילי צוק
פרק 7
9 בינואר 2015
תנועותיו המהירות וקול בכיו של עמית הקיצו אותי משנתי עם עלות השחר. הוא התנדנד במיטה חסר מנוחה כמנסה לשחרר את עצמו מעצמו. גשם זלעפות וקולות רעם איימו לנפץ את חלונות הבית, וזעקתו העבירה בי צמרמורת. הוא התיישב על המיטה וניסה להוציא את המילים מתוך פיו, אך מילותיו היו תקועות. הבטתי אליו כשנשימתו נעתקה ומיהרתי להכין את ערכת האינהלציה. “רק חלום בלהות,” ניסיתי להרגיע אותו כשאני שואבת בידיים רועדות כמויות לא ממש מדויקות של חומרים אל תוך מזרק קטן. הוא נד בראשו, ידיו אוחזות בכתפיי, גופו קפוץ כאחוז דיבוק. הוא לא יכול עוד להסתיר את הסוד שהלך וגדל בבטנו כהיריון לא רצוי. הוא חייב לשחרר אותה, את נשמתו, אחרת שניהם ייקברו יחד, בדיוק כמו שקרה בחלומו. “אני לא יכול יותר להסתיר את הסוד הזה, גילי שלי,” הוא המשיך להתנדנד במהירות, “אני מרגיש מאוד נשי.”
זהו. מילותיו נפלטו אל חלל האוויר ולא הייתה מהן דרך חזרה. אני מביטה אליו מתוך החשכה ומגע הגרביונים שעל רגליו מעביר בי צמרמורת.
“איך לא תרגיש נשי עם הגרביונים האלה?” ניסיתי להתייחס לדבריו בהומור. הדלקתי את מנורת הלילה הסגלגלה ובחנתי אותו. אין בו קמצוץ של נשיות בבעלי, הכול חלום רע. כיביתי את המנורה וארגנתי את תנוחת שנתי מחדש, אך הוא היה נחוש בדעתו שאקשיב. “אני מאוד רציני. בבקשה, אל תחזרי לישון.” אני מזדקפת במיטה ומרגישה איך לבי פועם בעוצמה. הוא ממש רציני. האם הוא באמת מרגיש מאוד נשי? אני מנסה להתיר את המילים מהקשרן, כדי שיקבלו משמעות אחרת, אך לא מצליחה. מוחי טרם התעורר לעבודה שכזו, וממילא זה לא ייתכן. לא ייתכן שבעלי מרגיש נשי, לא ייתכן שהדמות הגברית והשעירה השוכבת לצדי נשית באיזו שהיא דרך, הרי מלבד זוג הגרביונים הצהובים שנראים לא קשורים כלל לגופו, הוא גבר בכל רמ”ח איבריו. חוליות גבי משתתקות ואני מרגישה את הדם זורם אל כל אחת מהן. זהו. אהיה משותקת לנצח. לנצח אהיה כבולה לכיסא גלגלים. איך ייתכן שמשפט עמום אחד הפך את עולמי? ומהי משמעותו של המשפט – אין לי שמץ של מושג, ובכל גופי זרמי פחד ורעד שמאיימים לשלח אותי לעֵבר חיים חדשים שאני לא מכירה ולא רוצה להכיר. בתוך רגע אני מוכנה לוותר על מחשבותיי הסוררות להתגרש ומסכימה לתת לזוגיות שלנו, שהייתה כאן עד לפני רגע, הזדמנות נוספת. הצחיק אותי שאני משוועת עכשיו לחיי הקודמים שכבר לא יכולתי לסבול. בן רגע הם הפכו למשמעותיים, נזילים ומוערכים יותר, ומתחשק לי לחזור אליהם. טובים יותר או טובים פחות, זה כלל לא משנה, הם היו כל כך ברורים ומוכּרים לי, כה בנאליים ולא מפתיעים. והמוכּר, כך חשבתי, טוב יותר מהלא נודע. אני מוצאת את עצמי תוך רגע מתנצלת ומבקשת מעמית סליחה על ההתנהגות שלי בשבועות האחרונים. כי יכול להיות שהכול בגללי. אני מתחננת שייתן לי עוד הזדמנות להשתפר ומבטיחה להמשיך בלי להתלונן בשגרת חיינו המוכּרים, אך הוא רק נד בראשו. אני לא מאמינה למראה עיניי, ובתוך רגע נעמדת על רגליי ומבקשת מעמית לחזור שוב על המשפט. יכול להיות שלא הבנתי את מה שהוא אמר ולחינם קיבלתי התקף חרדה, על לא-כלום…
אני מקרבת את פניי אליו והוא אוחז בידי וחזר בשקט על המשפט: “אני מרגיש שאני אישה”
והמבט בעיניו כן ואמיתי, וטון דיבורו מונוטוני, ואני רק מתחילה להבין שהבשורה היא אכן איומה. עד לפני כמה רגעים הוא דיבר על כך שהוא מרגיש נשי, והנה עכשיו הוא מדבר על כך שהוא אישה. אז מה משני המשפטים נכון? כי אני מעדיפה בהחלט גבר נשי על אישה. “אתה גבר נשי או אישה?” אני מנסה לחדד את הסוגיה בקול רועד.
“אישה,” הוא אמר בפשטות, ולא הוסיף דבר.
המיטה הזמינה אותי לטבוע בתוכה, ואני מבקשת מהתקרה העצומה שתיפול עליי כאן ועכשיו ותגאל אותי ממה ששמעתי זה עתה. אני מרגישה איך גופי נעשה כבד מרגע לרגע ומרגישה את כובדה של התקרה על גופי. הנה היא מוחצת אותי ופניי מתמלאות באבק ובמחנק. בשארית כוחותיי פתחתי את חלון חדר השינה ואפשרתי לקור העז ולטיפות הגשם הענקיות להיכנס דרכו ולהרטיב אותי ואת המיטה. הנה אני מרימה את ראשי אל השמים ורוצה להיטמע בין ערימות צמר גפן אפרוריות, רוצה להתנועע בתוכן כבערסל, שהשמים יאספו אותי אליהם עכשיו, לפני הסערה. אני מביטה על שפתיו של עמית והוא ממשיך לדבר בקצב שאני לא מסוגלת לשאת, ומוחי קולט רק שברי משפטים שאני לא מצליחה לחבר ביניהם.
“שונא את הגוף שלי”… “מקנא בנשים”… “מקנא בך!”… “חי את הנשיות שלי דרכך…”
מה אוזניי שומעות, לעזאזל?? לשוני כבדה בתוך פי ואילו לשונו שנעשית קלילה מרגע לרגע. הסכר נפרץ ומילותיו זורמות אליי ללא רחם…
“מאז שאני נער… משיכה לגרביונים”… “כשגרבתי אותם במשך שעות”… “תחושת חיבור ושלמות נפשית וגופנית”…. “חייתי את הנשיות שלי דרכך… אל תכעסי עליי…”
מתי לעזאזל הוא גרב גרביונים במשך שעות? האם הוא מדבר איתי על תקופת נערותו או על תקופת נישואינו? האם הוא גרב את הגרביונים של אמא שלו או את הגרביונים שלי? ובאיזו דרך הוא חי את הנשיות שלו דרכי?
אוזניי בוערות מרוב לחץ אני מרגישה חירשת. לסתותיי מהודקות ושיניי חורקות. עוד רגע אני אתאושש. אני אקום על רגליי והכול יהיה בסדר. אבל ברגליי כמו אחז נימול משתק. זה לא הזמן להילחם, כרגע גופי אינו חזק דיו למלחמות, אולי זה הזמן שרק אשב ואשתוק ואתן למילותיו לפלח את לבי, עד שהוא יידום מעצמו.
אהבה בטרנס עכשיו ב-WDG BOOK:
[product id=”23118″]
