אני לא נראית כמו כולם.ן

 מתוך הפרוייקט Imitating שיצרנו ביחד עם הצלם יגאל פליקס | צילום: שי גוברי

קוראים לי מיכל גיל, אני בת 35, אמנית תנועה ופרפורמנס, מבוססת בתל אביב ועובדת בתל אביב ובשלומי בצפון. נולדתי בחיפה ב1983, הקטנה מבין ארבעה אחים ואחיות, אחותי ואחיי גדולים ממני בהרבה שנים, כשנולדתי הם כבר עזבו את הבית והתחילו להקים חיים ומשפחות, מצב משפחתי מאתגר של עם ובלי, אני הרבה יותר קרובה בגיל לאחיינים שלי והרבה פעמים הרגשתי לבד, לא היה לי למי להציק, את מי לחבק ולמי לספר סודות.

מגיל קטן היו ברורים לי שני דברים, שאני נמשכת לעולם האמנות ושאני לא ניראת כמו כולם.ן

נולדתי קטנה, ונשארתי קטנה, בתור ילדה הייתי רזה מאוד, במהלך השנים נוספו לגוף הרזה שרירים, עד גיל שלוש היה לי מעט שיער בלונדיני וניראתי כמו אפרוח, אחרי התספורת הראשונה השיער הפך לאפרו ולסימן היכר של האישה הקטנה עם השיער הענקי, כפות הרגליים שלי קטנות, מידת הנעליים שלי היא 32, וכך גם כפות הידיים.

ההבנה שזאת אני וכך אני נראית לא הגיע בבת אחת, היא באה בחלקים. כשהייתי בחטיבת הביניים לכל הבנות היו נעלי ספורט מגניבות ואני רציתי כאלה גם, ואז הבנתי שהן קיימות רק ממידה 35, קניתי נעליים כאלה במידה 35 שהיו גדולות עליי בכמה מידות, הרגשתי מביך אבל הצורך להידמות לבנות הכיתה היה אז גדול ממני. בתור נערה לא הייתי מודל יופי לחיקוי, היו בנות עם תלתלים שהשיער שלהן נחשב יפה, שלי לא, גם העיניים הבהירות שלי לא היו העיניים הכחולות שכולן רצו.

הרגשתי שהמראה שלי מרתיע, שהוא קשה מדי להבנה ולקבלה, גם אם זה לא נאמר בפרצוף התחושה שלי היתה שהמשפט “איזה מזל שאני לא מיכל” נאמר ללא מילים. המראה שלי מאתגר, והוא מאתגר תמיד, גם בגיל 13 וגם בגיל 35, הוא מאתגר בכל מקום שבו אני נמצאת, ובכל מצב.

מיכל גיל | צילום עצמי

לפעמים קל לי וכיף לי לאתגר, לראות אנשים מתבלבלים, לשמוע “בת כמה את?” בפעם האלף, לפעמים זה בלתי נסבל, אני רק רוצה להיעלם, לברוח, אבל אני לא בורחת, נשארת ונוכחת גם כשקשה. החוויה שלי בעולם היא של אישה סיסג’נדרית שלא מרגישה כל כך אישה סיסג’נדרית, וכנראה זה לא רק בגלל המראה, זה משהו פנימי שגורם לי להרגיש שונה מהתכתיב של איך אישה נראית ומתנהגת. לאחר כמה שנים של חיפוש מצאתי את עצמי תחת המטרייה הביסקסואלית, כיף לי בגם וגם, זאת אני בכל תחומי החיים.

מגיל צעיר גיליתי את האמנות, ניגנתי בפסנתר 13 שנים, וגם בגיטרה וחליל, למדתי במגמת מוסיקה ורקדתי בלט. בשלב מסוים הרגשתי שעבודת הגוף היא היעוד שלי בחיים, עזבתי את הפסנתר והתמקדתי בריקוד. למדתי סגנונות שונים ומגוונים של מחול, בלט קלאסי, מחול מודרני בשיטת גראהם, מחול מודרני בשיטת קנינגהם, מחול עכשווי, קונטקט, אימפרוביזציה, בוטו, פילאטיס ויוגה. אני עובדת כרקדנית עם כוראוגרפים, חברה באנסמבל של שלומי תיאטרון על הגבול, עובדת כמודל לציירים וצלמים ויוצרת עבודות עצמאית.

מתוך ההופעה בליין הCROMOZOM בלבונטין 7 | צילום: אלי דן

אני יוצרת בעיקר במחול ובצילום ובשנתיים האחרונות התחלתי ליצור בדראג. בעבודתי אני חוקרת את הגוף ואת הגבולות שלו, ונשיות וגבולותיה לאן הוא יכול להגיע. יצרתי עד היום מספר עבודות מחול שכל אחת נגעה בשני הנושאים האלה באופנים שונים, חלק מהעבודות נעשו בלי מוסיקה, בשקט, כשהגוף ייצר את הסאונד של העבודה, בעבודות אחרות היו טקסטים, טקסטים אישיים, חוויות מהחיים, דברים שאנשים אומרים לי ברחוב, וגם טקסטים של ההוייה הישראלית שנאמרו ע”י גברים ועברו להיאמר ע”י נשים. בעבודתי האחרונה אני משתמשת במוסיקה שיצרה חברה טובה שהיא מוסיקאית מוכשרת, מאיה פליקסברוט, גם קטעי ויולה שהיא מנגנת וגם שירים שהיא הלחינה למילים של יונה וולך וחזי לסקלי, שירים שמדברים על מראה, על גוף ועל שעת הכאב החדש.

אני מתרגלת יוגה יומיום, ובשנה האחרונה אני מצלמת כל סיום תרגול תמונה של תנוחה שתרגלתי ומעלה לאינסטגרם, התמונות הן בעירום עם טשטוש של איבר המין והשדיים.

דרך התמונות אני חוקרת את האחריות שלי על הגוף שלי, מה אני בוחרת להראות ולהעלות, איך אני רוצה שיסתכלו על גוף, מה מעניין אותי בשילוב של יוגה וגוף. זאת למידה. כרגע האינסטגרם מאפשר לי מרחב שהוא יחסית בטוח לפעול בו, לא מצאתי כרגע עוד מרחב כזה לסוג כזה של עבודה.

הדראג מאפשר לי התבוננות אחרת על הגוף, וגם על הנפש, בעיניי הנפש מחוברת לגוף והגוף לנפש, אי אפשר לנתק ביניהם. התחלתי להופיע בדראג די במקרה, בליין הדראג אפ יור אס של שירלי צ’ארלי קליינמן, עשיתי שתי הופעות במסגרת הליין ואז יצאתי לתקופה ארוכה של חיפוש, רציתי להעמיק את הקשר עם הקינג שלי, לא קל היה לי בהתחלה להתחבר לגבר שבתוכי, פחדתי ממנו, אבל לא ויתרתי ואני שמחה מאוד על כך, הייתי צריכה להוציא אותו החוצה, קוראים לו מיכל~לס, והוא עזר לי להתמקצע באיפור ובליפסינק, ונתן לי יכולת להביע תכנים שביומיום אני יותר מצניעה.