אי שם בסוף 2014 הכרתי את “איגי”. זה קרה בטלפון אחד, עזרה קטנה, ושלושה חודשים לאחר מכן כבר הייתי במיונים להדרכה. כשהגעתי הכירו לי שם את מנכ”לי הארגון, רכזות פעילות, רכזות חינוך, החבר’ה של שנת שירות וכמה מדריכות.ים שהתנדבו להגיע. כבר באותו יום נאמר שההתנדבות הזו היא אינטנסיבית ומורכבת מיום הדרכה בשבוע (שבפועל נפרס לכל השבוע, כי צריך להכין את הפעולות, צריך להיות בקשר עם החניכות.ים), יום אזור פעם בחודש, 3 סמינרים בשנה (בפועל זה מגיע לכמעט 6-5 סמינרים, תלוי לכמה עוד את.ה מתנדב.ת), שיחות חתך עם רכז.ת החינוך אחת לכמה ימים, ובמידת הצורך (ויש צורך) נפגשים עם נציג.ה של המערך הפסיכוסוציאלי. כל זה בשנה אחת של התנדבות.
התשובות מהמיונים לא איחרו להגיע, הודיעו לי שעברתי ואני אצטרך להגיע לסמינר “מדריכות חדשות” של יומיים בתל אביב. חודש לאחר מכן הגעתי לסמינר “פתיחת שנה” ואז סוף כל סוף, קיבלתי ציוות למדריך וקבוצה להדרכה. לא לפני שהספיקו להגיד לנו שאנחנו צריכים לעשות שיחות אישיות לכל חניכות וחניכי הקבוצה. היו בערך 15. מכיוון שהסיכוי שכולם יוכלו להגיע באותו יום שואף לאפס, היינו צריכים להגיע בערך 4-3 פעמים נוספות רק לשיחות האישיות. אבל תחושת הסיפוק מההרגשה שאני עושה כרגע משהו באמת מועיל בחיים, שאני חלק מהארגון, חלק מקהילה שתורמת – היתה פרייסלס. זה מאוד תרם למוטיבציה. גם לעיוורון.
החזון והאג’נדה פשוט לא תואמים את הפעילות בשטח
אחרי חצי שנה בהדרכה עברתי לתפקיד במטה, בשכר, בתור רכזת שרון-שפלה. משם דברים רק התחילו להתדרדר מבחינתי. 6-5 חודשים בערך לאחר שנכנסתי לתפקיד, הבנתי שהרבה דברים, חלק מכובד מהחזון והאג’נדה של הארגון – פשוט לא תואמים את הפעילות בשטח. יצא לי לפגוש גועל נפש, לכאורה, שניפץ לי את כל הבועה היפה שהיתה לי בקהילה. ההתמודדות שלי ב”איגי” היתה לא פשוטה. הייתי צריכה לתפעל סיטואציות של חניכות וחניכים שברחו מהבית, שעברו נסיונות התאבדות או חוו מחשבות אובדניות. הגשת תלונות במשטרה עם מדריכות ומדריכים שקיבלו איומים לחייהן בעיר או ביישוב שהם הדריכו בו. תלונות על הטרדות מיניות בין רכזות חינוך למדריכות, תלונות על הטרדות מיניות בין חניכות וחניכים. כמדריכה וכרכזת נאלצתי להתמודד עם מספר מקרים של בנות ובני נוער שדרשו התייחסות מעבר להכשרה שקיבלתי בפועל. נאלצתי להתמודד עם זה תוך כדי תנועה – כשאני חווה לחץ וחירום.
ציפיתי שעם 4 סמינרים בשנה, ימי עיון והדרכות שאמורות להכשיר אותי להדרכה, תהיה משבצת אחת על מה לעשות כשחניך.ה מאותת.ת ומראה סימני אובדנות. לא היתה אפילו אחת. כנ”ל לגבי הטרדות ותקיפות מיניות. כשידוע שקהילת הלהטב”ק הצעירה חשופה לתופעות אלה יותר כקהילת שוליים מוחלשת.
הייתי עדה להתנהלות פטריארכלית במיטבה. בתקופה ההיא היו ב”איגי” 2 מנכ”ל, אחת מזדהה כאישה ואחד מזדהה כגבר, בשביל השוויון המגדרי. אבל החלוקה היתה חלוקה קלאסית בין “גברים” ל”נשים”. האישה היתה אחראית על ניהול פעילות המטה, זה אומר בעיקר בירוקרטיה ועניניים כספיים. והגבר היה אחראי על ניהול הפעילות בשטח, שזה אומר בעיקר העשייה של כל הארגון. זה בסוף גם כולל את ניהול “המטה”.
לדעתי יש ניצול של טוב לב והרצון לשייכות ב”איגי”. זה אחד הדברים שהיו לי יותר קשים בהתמודדות שלי. הבעיה מתחילה כש”בשם המטרה” השכירות.ים ומתנדבים.ות נדרשים.ות להיות בסיטואציות שלא בהכרח תואמות את ההכשרה והכלים שהם מקבלים. מרגיש שיש קצת שימוש ציני ברצון הטוב ובחוויות החיים שכולנו עברנו ושנרצה לחסוך אותן מהדור הצעיר.
אין מצב שמה שנכתב שם נראה בסדר ולגיטימי לכל מי שישבה וישב שם באותה תקופה. זה לא הגיוני. זה עצוב. זה דורש שינוי.
והתנאים הסוציאליים מה איתם? החזרי הנסיעות למתנדבים ב”איגי” לא כל כך קיימים. זאת אומרת יש אם מבקשים בגלל מצב סוציו-אקונומי, אבל הארגון לא מציע, בהנחיה מהוועד המנהל. אם שאלתם.ן את עצמכן.ם מה לגבי ציוד לפעולות (אביזרי יצירה כאלה ואחרים), אז יש מחסן שנמצא במשרדי המטה של “איגי”, במרכז הגאה בתל אביב, שאמור להיות בו את הציוד הנדרש למדריכים.ות. אבל אין בקרה ותחזוקה מספקת, לכן הרבה פעמים יש חוסרים. זה נוח בעיקר למי שחי.ה בתל אביב. רכזי הפעילות של דרום וצפון אחראים לקחת למקום מרכזי באזור שלהם. גם על זה אין בקרה ומדריכות בפריפריות מפעם לפעם נאלצות לקנות מכיסן ציוד או כיבוד קל. בתור אחת שנמצאת לא מעט בתל אביב, יצא לי לקנות (דיי הרבה) ציוד לפעילות או כיבוד קל. לפעמים זה הסתכם גם רק בבקבוק מים, כי לא בכל מקום פעילות של קבוצה יש מקור מים לשתייה ולא בכל מקום אתה יכול לפנות למישהו שיתקן את זה מטעמי פרטיות והגנה לחניכות ולחניכים.
היו המון דברים שאפשר היה למנוע בסיטואציות שעברתי אם היה איזה מנגנון פיקוח ובקרה מצד הוועד המנהל. דברים טכניים שיכלו להיפתר בכל כך הרבה דרכים. וגם אם כבר מעודדים ומחנכים לביקורת אז לעודד ביקורת פנימית, קודם כל.
בסוף 2016 עזבתי את “איגי”. עזבתי מקום שהאמנתי בו מאוד, באנשים, בפעילות ובמטרה. החוויה שם היתה מאוד עוצמתית מבחינתי. נפגעתי. אמרתי לעצמי שאולי טעיתי שחשבתי ש”הקהילה הגאה” היא באמת קהילה של אנשים שרוצים שהעולם יראה אחרת, קהילה שמבינה שגם צריך לעשות דברים אחרת. לקח לי שנתיים בערך להתחיל להבין מה קרה לי שם ומה קרה מסביבי. כשאני מבינה – אני כותבת.
אני מעוניינת לקחת חלק בקהילה שמסוגלת לקחת אחריות
ב-2018 הקלדתי את ההבנות שלי בקובץ וורד, תחת הכותרת “אפשר ללכת עם הקהילה למכולת” ושלחתי לאיש יח”צ של “איגי” בשביל לקבל תגובה לפרסום. תוך כמה שעות משליחת המייל, יו”ר הוועד המנהל של “איגי” הגיב והציע שניפגש. עם תזכורת לעובדה שיש עורך דין מעורב. הסכמתי. היום אני במקום שיכול לבטא את עצמו גם בעל פה, אז לא ממש הייתי. בטח לא כשאני עצבנית. אחרי פגישה מאוד לא נעימה, מאוד כוחנית, מאוד לא מובילה לשום מקום – הובטח לי שמה שכתבתי יוצג בפגישת הוועד המנהל הבאה. ספק גדול שהוועד המנהל קיבל את זה. “איגי” לא יצרו איתי קשר מאז. אין מצב שמה שנכתב שם נראה בסדר ולגיטימי לכל מי שישבה וישב שם באותה תקופה. זה לא הגיוני. זה עצוב. זה דורש שינוי.
כשקראתי את “אפשר ללכת עם הקהילה למכולת” לפני כמה חודשים (כשהתחילו לצאת עדויות עצובות, לכאורה, על אנשים עם השפעה רבה בקהילה, חלקם גם מ”איגי”), שמתי לב שהיה בי המון כעס. המון תסכול. המון שנאה. המון תוכן מאוד לא נעים, מאוד כוחני, מאוד לא מוביל לשום מקום. זה לא משנה אם זה בצדק או לא. אנחנו לא בגנון. היום אני מבינה שלעלות א.נשים על המוקד הווירטואלי זו אלימות. חרם זה אלימות. ואם כולנו נהיה אלימים.ות – לאן נגיע? אבל גם הבנתי שצדק לא תמיד נעים, כי האמת לא תמיד נעימה.
הרגשתי אז לא בסדר לשתוק והרגשתי לא בסדר לפרסם. היו בי רגשות מעורבים, חלקם איתי גם היום. אבל ידעתי שזה עניין של זמן עד שהדברים יצופו. היה לי ברור שאני לא היחידה שמרגישה ככה. פניתי אז למספר אתרים רלוונטיים לפרסום כמו “מאקו גאווה”, “המקום הכי חם בגיהינום”, ועוד. מהרבה לא קיבלתי תגובה. אלה שכן הגיבו אמרו לי שהם לא יפרסמו את זה, שגם לי לא כדאי, שאני לא צריכה להתעסק עכשיו עם עורכי דין. גם “וודג’ “. אבל הנה אנחנו כאן אז כנראה שיש דברים שאפשר לתקן. אני מעוניינת לקחת חלק בקהילה שמסוגלת לקחת אחריות, שמסוגלת להודות שצריך להתחיל כאן תהליך. אצלנו זה גם הרבה מעבר לזה, אם לא נעשה את זה זו תהיה צביעות. זה נוגד כל חזון של כל ארגון בקהילה.
ההבנות שלי והתגובות כפי שנכתבו במאי 2018 לא התפרסמו בסוף וטוב שכך. אני מסכימה שצריכה להיות אפס סובלנות לאלימות. מכל סוג שהיא. אבל נחוצה גם קצת חמלה. למה? לדעתי, חמלה נותנת גישה למקומות שבאמת אפשר לעבוד איתם. מקומות שאפשר באמת להקשיב, באמת להבין, באמת ללמוד, באמת לשנות. זה נכון שצדק הוא כבר לא רק דאגה של מערכת המשפט אבל זה לא נותן לנו זכות לחרוץ גורלות של א.נשים אחרות.ים. לא משנה באיזה צד הן.ם. היום זה אני, מחר זו הבת שלך, מחר זה הבן שלך, מחר זו אשתך, זה בעלך, זה דוד, דודה, חברי ילדות, חברה של חבר של חבר, המפקד, הבוס, זה לא נגמר. עם כעס ושנאה זה גם לא יגמר.
חשוב לי שתדעו שזה בסדר לפתוח את הפה עכשיו, זה בסדר לשתוק עכשיו, זה בסדר לפתוח את הפה בעתיד וזה בסדר גם אם לא. העניין זה המילים שיוצאות. האם הן מקדמות? האם הן מלמדות? האם הן באמת יביאו לשינוי? האם הן אלימות?
שמרו על האמונה.
