להתחתן בלי להיות נשואה

צילום: דנה גת

שתי חתונות חגגתי בחיי.

בפעם הראשונה, הייתי בת 20 וחצי, חב”דניקית, רווקה, שנישאת קבל עם ועולם, כדת משה וישראל. בחתונה ההיא, היה רב, אולם אירועים ערוך בהידור יתר, כתובה, עדים ראויים וטבעת ששווה יותר מפרוטה. היו שם, מאחורי פרגוד עבה, גם עשרות אנשים שאת רובם אני לא מכירה.

נישאתי לגבר חב”דניק, כחודשיים אחרי שהכרתי אותו. את ההחלטה על חתונתנו קיבלנו לאחר שבוע ימים בהם נפגשנו 3 פעמים, ולא לפני שכתבנו מכתב בקשה לברכת הרבי מליובאוויטש, שאמנם כבר לא היה אז בין החיים, אבל נתן את הסכמתו וברכתו לחתונה דרך אחד מספריו.

רק עניין אחד, חשוב ומהותי היה חסר באירוע הזה. כל כך בולט, שפלא פלאים שאיש לא הבחין בחסרונו – כוונת הלב.

שנים לפני שהחתונה הזאת התקיימה, הרגשתי שמשהו בי לא בסדר. משהו נורא שפחדתי להגות אותו אז…. נמשכתי לנשים. כשהעליתי את החשש הזה באומץ בל יתואר לפני אחת מהרבניות בקהילה בה התגוררתי, שמחתי לגלות שהיא רגועה. “זה יעבור לך. אחרי החתונה הכל יהיה בסדר”. “איזה מזל”, הרהרתי לעצמי.

10 שנים הייתי נשואה, ילדתי 4 בנים מקסימים, ולאורך כל שנות נישואיי היו אלה חיים נטולי אהבה, קשר, שייכות או חלילה, תשוקה. הייתי אישה טובה עושה רצון בעלה. אבל לאף אחד בסביבתי זה לא באמת הפריע.

תפקדתי כאמא למופת, כללי ההלכה קבעו איך ייראו חיי, הקפדתי על קלה כבחמורה ואף אחד לא באמת התעניין ברגשותיי, בהרהורי ליבי או בסיבות שגרמו לי להיות עצובה, כאובה, וכבויה.

20 שנה אחרי, אני בת 40 וחצי ומסע של חיים שלמים מאחוריי, נישאתי שוב בשקיעה יפיפייה בשמי בנימינה, בחתונה מעוטת משתתפים, ללא רב, ללא כתובה, כשכללי ההלכה שגדלתי עליהם לא היו שם, אבל דבר אחד בלט שם מעלה לכל המוזמנים חובשי הכיפה, אהבת אמת.

נישאתי לאישה, דתיה אף היא, בוגרת אולפנה, לאחר שלוש שנות אהבה שרק הלכה וגברה. בפעם הראשונה בחיי פי וליבי היו שווים. אהבתי בכל מאודי ובחרתי ביודעין את האישה איתה ארצה לבלות את חיי.

היום, אני רוצה להיות אישה נשואה. כשאני פוגשת נשים שעברו מסלול חיים דומה לשלי, הכאב לא מתקהה. הייסורים הנפשיים שבידיעה כי אישה נאלצת להינשא בציות הדוק לכל הכללים וחוקי ההלכה, מלבד הנקודה המהותית ביותר, שבשבילה אנשים נישאים זו לזה , חסרה מן הספר.

גברים ונשים נכנסים תחת חופה וקידושין, כשחלק מהם יודעים בבירור מצמית כי אין להם משיכה, חיבור או עניין בבן/בת הזוג שלפניהם.

בעולם הרבני, כמעט אין פוצה פה. רבנים ממשיכים לגלגל עיניים, להבטיח שאפשר לתקן את הנטייה המינית, וגוזרים על אנשים צעירים חיים של שקר ונישואי מרמה. זה, מעבר לעובדה שמי שכבר מקבל אומץ ומחליט לצאת מהארון, נזרק החוצה אל שוליי החברה בה הוא נאלץ לנסוע אל מעבר לים, כדי להרשם כנשוי.

מדינת ישראל היקרה שלי, ששלושת בניי שירתו ומשרתים אותה כלוחמים וכמפקדים, לא הופכים אותי לאזרחית שוות זכויות בה. עשר שנים מחיי, אני מקדישה להילחם על זכויות אלמנטריות שמגיעות לי בדין. לחיות בארץ שלי, לבחור עם מי להתחתן ואיך, ולהפסיק להתנצל בפני הממסד, הדתי והחילוני, שחיי ממשיכים להיות עבורם, גחל לוהט שלא יודעים איך להתמודד איתו. נראה שבישראל של היום, נישואי שקר נטולי אהבה או כוונה, עדיפים בפני החוק על נישואי אמת מלאי אהבה.

בעשור האחרון ארגוני הקהילה הדתית הלהט”בית הלכו והתפתחו, גדלו וצמחו. חברותא- להומואים דתיים, בת קול- ללסביות וטרנסיות דתיות ופחות, וארגון שב”ל שעוסק בחינוך לשוויון וקבלה בקהילות ובמוסדות חינוך דתיים. ואיך לומר בחוסר ייאוש? העבודה עוד גדולה ורבה.

למרות שהפתיחות של קהילות דתיות לא רבות (לרוב עם מאגר אנגלו סקסי וגיל ממוצע צעיר במיוחד) הולכת וגוברת, השיח הציבורי מעיד כאלף עדים, שאנחנו, כחברה, חסרים עדיין בערכים בסיסיים של שוויון, הכלה וקבלה לכל החלקים והשונים שבתוכינו.

לעיתים אני מתמלאת תקווה שהנה, הנה הפערים שוקעים, המסרים מחלחלים, והנורמטיביות של המשפחה שלנו, בולטת לעין כל רואה. אבל אז מגיע מסע פרסום אימתני, או שר בכיר שמתבטא באופן מדיר ופוגעני, קללות או טוקבקים שלא משאירים מקום לטעות. הדרך עוד ארוכה.

פסח שני, הנחוג בימים אלו, מציין חג של הזדמנות שנייה, אותו משה רבינו קובע לבקשת טמאי המתים שלא יכלו לחגוג את הפסח בטהרה. עם השנים הפך היום המיוחד הזה ליום של הכלה וסובלנות בציבוריות הישראלית. היום הזה מחזיר אליי בכל שנה, את התקווה הפועמת כי אמנם הדרך ארוכה, אבל שיש הצלחה בצידה.

לצד התקווה הזאת, אני עוסקת בתחום בו ניתן ואפשר עדיין לתקן את העולם. חינוך. אני פוגשת ילדים דתיים וחילוניים, שהקבלה שלהם כמעט אינה מותנית, ההכלה שלהם פשוטה יותר וטבעית, וכל מה שאנחנו, המבוגרים, צריכים לעשות, זה פשוט לא להרוס.

מתישהו, בעזרת ה’, אני אתחתן פעם שלישית, עם אותה אישה כמובן, רק שהפעם אני כבר לא חולמת שרב יקדש את נישואיי, אבל לפחות שמדינת ישראל, תסכים אחת ולתמיד לשנות את תעודת הזהות שלי, בה סוף סוף יופיעו בגאון המילים : נשואה.

“פסח שני”– יום הסובלנות הדתית

את הטקסט החשוב כתבה ניקול גיל חן, בת 46, נשואה לאביגיל, אמא לשביעייה. עוסקת בחינוך והוראה. גרה בפרדס חנה כרכור. ניקול תשתתף באירוע ‘פסח שני יום הסובלנות הדתית’ שיתקיים בעמוד הפייסבוק של הרב רפי אוסטרוף וידון בסוגיות של נישואין דרך סרטו של הרב מרדכי ורדי “התנשאי לי”.

“פסח שני”– יום הסובלנות הדתית מטרתו לקדם סובלנות וקבלת האחר בעולם הדתי ולייצר שיח יהודי סובלני. בתורה, טמאי המת שלא יכלו לאכול מקורבן הפסח בי”ד בניסן נקהלו על משה בזעקת “למה ניגרע?” וביקשו כי ימצא עבורם פתרון אשר יאפשר להם להיות חלק מכלל העם. הקב”ה נענה לבקשתם ומאפשר להם בלבד לחוג את הפסח חודש אחר כך – בי”ד אייר. “פסח שני” כרעיון מציין את האפשרות של ההלכה היהודית להכיל מיעוטים ולמצוא פתרונות ייעודיים עבור האחר שבקרבנו. הוא גם מציין דגם לתהליך שבו ההנהגה הדתית קשובה לקולות השונים העולים מהעם ומספקת להם פתרון בהתאם לצרכיהם השונים.

(צילום: בניה יהודה)

ערב העיון הראשון של פסח שני התקיים בשנת תשס”ט (2009), ובשנים מאז התקיימו סביב יום זה ערבי עיון ומפגשי שיח”

ארגוני הקהילה הדתית הגאה, חברותא- הומואים דתיים, שב”ל- חינוך לסובלנות בציבור הדתי, בת-קול- לסביות דתיות, מאמינים שפסח שני מכיל בתוכו את היסודות לשיח סובלני – דתי, וכי על מנת להתמודד עם סוגיית קבלת האחר יש צורך לפתח שפה דתית ולעסוק בנושא מנקודת מבט יהודית.

ערב העיון הראשון של פסח שני התקיים בשנת תשס”ט (2009), ובשנים מאז התקיימו סביב יום זה ערבי עיון ומפגשי שיח. ערבי העיון כללו דוברים רבים, ביניהם הרב פרופ’ דניאל שפרבר, פרופ’ תמר רוס, חבר הכנסת אורי אורבך ז”ל, הרב יהודה גלעד, הרב אבי גיסר, אסתי רוזנברג, הרב רפי פוירשטיין, הרבנית דבורה עברון והרב שי פירון. מפגשי שיח תחת הכותרת “עושים מקום” התקיימו בקהילות רחבי הארץ מירוחם ובאר שבע בדרום, דרך שילה, גבעת שמואל גוש עציון וירושלים, ועד קרית שמונה בצפון.

השנה, מגפת הקורונה וכללי הריחוק החברתי אינם מאפשרים לקיים את האירועים כרגיל. דווקא בימים אלו של ריחוק פיזי עולה הצורך בשיח מקרב בתוך עם ישראל. בחרנו לקיים את האירועים בפלטפורמה דיגיטלית – וכך לאפשר מפגש שאמנם מתקיים מרחוק, אבל מאפשר שיחה פנים מול פנים. זו הזדמנות להתחבר ליום הסובלנות הדתית גם למי המרחק לא אפשר לו בעבר להשתתף.

בין שלל האירועים המתקיימים יארח עודד רביבי בדף הפייסבוק את מדריכי הקבוצה הלהט”בית הדתית של גוש עציון לשיחה על התהליך המתרחש בגוש בשנים האחרונות, בעמוד הפייסבוק של הרב רפי אוסטרוף יתארחו נציג ונציגת שבל לדיון על סרטו של הרב מרדכי ורדי ״התנשאי לי״ (הסרט יהיה פתוח לצפייה ביממה שלפני השיחה), בעמוד הפייסבוק של אריאל הורוביץ יתארחו נציג ונציגת שבל לראיון על חייהם האישיים. בנוסף, ינוהלו במסגרת החג שיחות קבוצתיות אינטימיות בזום ובדפי הפייסבוק של איגי דתיות, צור הדסה בונים קהילה, קבוצה דתית בית פתוח, אחווה גאה בן גוריון, קהילה צור הדסה, מדרשת עין פרת ועוד.