עד אותו הרגע, מעולם לא תיארתי לעצמי שאני גבר טרנס. מעולם לא תיארתי לעצמי שהכעס שעצור בתוכי נובע מהעובדה שנמנע ממני להיות מה שאני. מעולם לא הבנתי שהפרעות האכילה שלי לא נבעו מהרצון להיות רזה או 'כוסית', אלא מהצורך לשוות לעצמי גוף נערי וזוויתי יותר. מעולם לא קישרתי שההימנעות שלי מאינטימיות לא נבעה רק מהתקיפה שעברתי בילדותי, אלא גם מעצם העובדה שלא הייתי אני.
עד אותו היום לפני שלוש שנים, בו עמדתי מול המראה עוד לפני השינוי, וראיתי את האני האמיתי, את עצמי כפי שאני היום.
כשהתחלתי את התהליך ההורמונלי בגיל 31, לאט לאט דברים התחילו ליפול למקומם, והחלה להיווצר התאמה בין איך שאני מרגיש בפנים לבין איך שאני נראה. המלחמות הפנימיות הגיעו לקצן, אבל זה לא היה סופה של ההתמודדות.
57% מהטרנסג'נדרים בארץ מרוויחים שכר מינימום. 30% אינם מועסקים כלל. 55% מהם דיווחו על אלימות פיזית. 76% על אלימות מילולית.
אנחנו חיים בתקופה למודת מאבקים חברתיים. אבל למה כשאני וחבריי סובלים מטרנספוביה על בסיס יומי לאף אחד לא אכפת? למה אנחנו נשפטים על סמך הנראות שלנו וזה לא נחשב גזעני? למה כשחושבים על טרנסיות מיד חושבים על התאבדות?
המציאות הזאת חייבת להשתנות.
לכן, בעקבות מצעד המחאה שנערך בשנה שעברה נגד תקיפתה של מאיה חדד, חברתי לעוד חברים קווירים וטרנסים שאכפת להן, ויחד החלטנו ליזום מצעד טרנסי שימשיך את המצעד הקודם ויתחיל מסורת.
להיות טרנס זאת אפשרות להסתכל על עצמך מחדש, לדמיין עתיד טוב יותר, או עתיד בכלל. אנחנו, שכבר עברנו את התהליך הזה כל אחד בשביל עצמו וכל אחת בשביל עצמה, עוברים אותו עכשיו כקהילה. אנחנו מסתכלים על עצמנו מחדש ומדמיינות עתיד טוב יותר.
אנחנו טובות, ואנחנו שוות, כי אנחנו נפשות שהופכות את הפנים החוצה כדי להכיר את עצמנו הכי טוב שאפשר ולעשות את הדבר הנכון בשבילינו. אנחנו עושות את עצמנו כרצוננו. בואו לעזור לנו לשנות, בואו לצעוד איתנו, בואו נעשה טרנספורמציה למציאות.
הצעדה הטרנס*ית – עושות #טרנס_פורמציה למציאות | יום ראשון, 28.7 בשעה 18:00 | שדרות ווישנגטון ת"א
