“אני נשוי היום כמעט עשור. אני אוהב את אשתי מאוד, ואנחנו שוכבים בממוצע פעם בשבוע. היא מספקת אותי ואני אותה. גם נולדו לנו ילדים. אבל אני לעולם לא אשכח את שחר (שם בדוי). היינו בני 17 כשהכרנו. הוא היה מתולתל ושערותיו היו בצבע זהוב. כשהייתי מביט בעיניו התכולות הייתי כמעט טובע בהן.
כל החודש הראשון שהכרנו נדמה עלי כמו טריפ אחד ארוך בגן עדן. נשטפתי בסחף אדיר של אהבה. היינו מדברים שעות אל תוך הלילה והרגשתי שצרכים כמו שינה, אוכל ולימודים רק מפריעים לי להיות איתו. הפכנו לצמד שאינו ניתן להפרדה.
למדנו בישיבה חרדית מהזרם החסידי, וגרנו בפנימיה. ומהרגע הראשון לא העזתי לגעת בו. אם נגעתי בו בטעות, ביד או בכתף, חשתי זרמים בכל הגוף. היופי שלו החליש אותי. הייתי אפוף במחשבות על שחר שלי. שחר שכל משפט שאני מוציא מהפה הוא יודע להשלים, וכל מילה שהוא רוצה לומר אני כבר עושה זאת בשבילו. בילינו רצפים של 8 שעות שיחה ללא הפסקה. יום אחרי יום.
אם לא הייתי חווה זאת בעצמי — לא הייתי מאמין שיש דבר כזה בעולם. אהבה ממבט ראשון. אהבת אמת שמציפה את נשמתי עד מחנק ענוג. והמיניות כל הזמן מודחקת אצלי, שוכנת בירכתי התודעה. הייתי הולך כל בוקר לטבול במקווה טהרה לגברים, כמנהג הזרם החסידי. אבל לא העזתי ללכת איתו. יום אחד ראיתי אותו מבין החרכים במלתחה, אחרי שהסיר את בגדיו. חשתי כמי שחוזה בזוהר השכינה. עוד מעט קט והייתי עוזב הכל כדי לרוץ אליו, לנשק את שפתיו החושניות. תחת זאת השפלתי את מבטי. התלבשתי בחופזה ויצאתי, כבורח מכבשן האש.
ביום אחר, הוא שכב על גבו באחד הספסלים בישיבה. חבר מהשכבה ניסה להצחיק כמה חברים כשאמר ‘תקראו לעומרי (אני, בשם בדוי) שישכב על שחר’. ברגע הראשון גיחכתי בבוז. אני?! אגע בשחר?! אבל בלילה, במיטה, הפנטזיה זחלה אלי, מפתה מאי פעם.
התחתנתי מוקדם עם אשתי, שהכרתי בשידוך. בשבת שלפני החתונה חגגנו כל השכבה את הפרידה שלי מהחברים במה שנקרא ‘שבת חתן’. בארוחת השבת שחר קם ונאם בפני כולם על חברות אמת, על אהבה שאין כמוה. שנינו ייבבנו. בכינו בפומבי. הוא העניק לי יצירה שלו, ציור פורטרט בשמן של שנינו. בחתונה צעדתי לחופה, ובצילומי הוידיאו רואים אותו ממרר בבכי. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו. את שחר שלי.”
מתוך דף הפייסבוק “וידויים של להט”בים דתיות ודתיים”
באפריל 2016 שודר בארה”ב סרט הדוקו “Outspoken: GAY4PAY”, שהביא את סיפורם של כ-8 גברים המזדהים כהטרוסקסואליים והחליטו להיכנס אל ליבה של תעשיית הפורנו-גייז הבינלאומית.
הסרט, לראשונה, הביא את סיפורם על רקע היותם שחקני פורנו ואת התגובות שהתקבלו מהסביבה ואת התשובות שסיפקו (מוצלחות יותר ופחות) אודות הסתירה בחייהם כמי שסצנות הזיונים שלהם עם גברים זמינות לכל דורש בזמן שהם טוענים שאינם נמשכים לגברים – וחלקם אף הצהירו כי לא ישכבו עם גברים לאחר שיעזבו את התעשייה, כשבמקביל הם מעוניינים למצוא בת זוג או כבר נמצאים במערכת יחסים שכזו.
בשעתו זכה הסרט להתעניינות רבתי בשל היותו פורץ דרך בסוגת התכנים הלהט”בים הנראים בטלוויזיה בשנים האחרונות. למעשה, ניתן לחלק סוגה זו כיום לכדי שלושה תתי-סוגות: יציאה מהארון בפני קרובים והמסע האישי הכרוך בכך (כמו בדרמה הנטפליקסית המצליחה “דרך המלך”, המביאה את סיפורו של נסיך המתאהב בבן מיעוטים בפנימייה בזמן שהוא מסתיר את זהותו המינית ממשפחתו), גילויי מיניות ומגדר שונים (החל ממשיכה דו-מינית ועד טרנסיות על כל גווניה) ומערכות יחסים זוגיות לצד סצנות של יחסי מין להט”ביים.
אלא, שנדמה כי ככל שהשנים חולפות יש מי שמנסים לפרוץ גם את תקרת השיח המוגבלת הזו ולהביא אותה גם לידי קיום שיח פנים-להט”בי, לא פעם גם כזה השרוי בעיקרו בקרב גברים. אחת הדוגמאות מהתקופה האחרונה זה השיר One Of Your Girls, מתוך אלבומו החדש של הזמר היהודי-אוסטרלי טרוי סיוון, המביא את חויותיו המיניות עם גברים המזדהים כסטרייטים שהראו בו התעניינות.
הדבר בא לידי ביטוי לרבות בפזמון של השיר “תתקשר אליי אם אי פעם תהיה בודד / אני אהיה אחד מהבנות או מהמכרים (Homies) שלך”, לצד הקליפ בו הוא מופיע בו בלבוש דראג ומפתה את ‘הגבר הסטרייט’, בתפקידו של השחקן והמוזיקאי רוס לינץ’.
בהסבר שנכתב באתר Genius, תואר הפזמון ככזה המביע תחושות המצויות בקרב גברים הומוסקסואלים רבים, ביניהם תחושה של חוסר בהערכה עצמית ובקבלת “זהויות שקריות”. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי ביחס אליהם כאל בחורות בעת קיום יחסי מין, כשאומרים שיש להם “כוס” (Pussy) ומכנים אותם “שרמוטה” (Whore) או בדרישה לשמור את היחסים האלה בסוד ולפעול על פי חוקי המשחק שלהם, דבר שהם נדרשים להיענות לו כדי לשמר את ההתעניינות בהם.
בראיון שנעשה עם סיוון לגרדיאן, הוא אמר כי “חלק מהחוויות השאירו אותי עם הרגשה נהדרת, וחלק עם הרגשה מאוד עצובה. זה ככל הנראה משהו שנטוע בחוויות הילדות שלי, בזה שלא הרגשתי מספיק (טוב עם עצמי) ואז ראיתי את הבחורים האלה, ואמרתי ‘אני לא יודע אם אני רוצה להיות אתה או להיות איתך, אבל אני לגמרי עם העיניים שלי עליך'”.
בראיון אחר שנעשה להסכת Zach Sang Show, סיוון אמר כי השיר עצמו נכתב כתוצאה מבחור שפנה אליו והציע להיפגש. “היה בחור שאמר לי שלעיתים כשהשעה מאוחרת והוא אחרי מסיבה, הוא מאוד רוצה להזדיין עם גבר […] כשהיו פונים אליי בחורים ואומרים לי שהם מעוניינים להתנסות, הייתי חושב שזה ממש לוהט. כשניסיתי להבין עם עצמי מדוע אני חושב כך, תהיתי אם זה נעוץ בעובדה שאותם אנשים היו מפחידים אותי בתיכון ועכשיו הם מציגים תשומת לב ומשיכה כלפיי, שנתפסת כמעין פנטזיה (שמתגשמת)”.
הנקודה המעניינת העולה בשירו של סיוון, שיכולה גם להסביר את ההתעניינות הרבה סביבו, זו דווקא הסתירה בין אלה שחיים אורח חיים להט”בי באופן מוצהר וגאה למדי, אך באותה המידה מנסים לזכות בתשומת הלב של ‘הגבר הסטרייט’ שכדי שלא לאבד אותו ואת משיכתו כלפיהם מוכנים אף לוותר על תחושותיהם שלהם, בין אם באמצעות “דיבורים” החורגים ממסגרת הפגישות שלהם, כפי שתיאר זאת סיוון בהסכת, או בקיום שיח אודות הניסיון להבין מה מתרחש ביניהם.
ניתן להסיק, לרבות מחוויות אחרות שפורסמו לאורך השנים, כי תחושותיו המובעות בשיר הן גם כאלה המצליחות להביע מעין חסך המוכר בקרב גברים הומוסקסואלים רבים כמקור הנתפס כ”גברי” בצורה מסוימת, כשלא פעם לא התייחסו אליהם כאל כאלה, וכדי להשיג זאת הם ינסו לחפש זאת בחוץ גם במחיר כבד של ויתור על צרכים נפשיים.
לצד נקודה זו, שאלה המרחפת לה באוויר ולא זוכה למענה, היא האם אותם גברים אכן סטרייטים או שלא. ולמעשה, כיצד ניתן בכלל להכריע בשאלה הזו? במקרה כזה, יהיו מי אלו שיסתמכו דווקא על “סולם קינסי”, תיאוריה שפותחה ע”י אלפרד קינסי ופורסמה לראשונה ב-1948 ולפיה מיניות הינה דבר נזיל וכל אדם מצוי על ספקטרום מסוים הנמתח בין 0 ל-6, כשהקצוות מייצגים משיכה חד-מינית (לבנות המין השני או לאותו המין).
החיים שלך מחכים לך, בלעדיי. כי אני לא אשתנה
סוגיית השמירה על זהות בדויה זוכה לייצוג כעת גם בסרט “די כבר עם השקרים שלך”, המבוסס על רב המכר של הסופר פיליפ בסון הקרוי באותו השם. הוא מביא את סיפורו של סטפן בלקור, סופר צרפתי החוזר לביקור בעיר הולדתו 35 שנה לאחר שעזב אותה, כשעם הגעתו למלון בעיר הוא פוגש בלוקא אנדריאנו, בנו של אהבת הנעורים הראשונה שלו, תומאס.
הסרט, למעשה, מתנהל בשני צירי זמן: אחד בזמן ביקורו של בלקור בעיר והשנייה ב-1986, עת בלקור היה בבית הספר. לאורך העלילה אנו מתוודעים למערכת היחסים הנרקמת בין סטפן לתומאס, תחילה בקיום יחסי מין בחדר הספורט של בית הספר, כשלאחר שתומאס גומר הוא מבהיר לסטפן כי זהו סוד שישאר בניהם ומשאיר אותו שם לבד, ובהמשך זה מתרחב גם לכדי בילויים משותפים עד עזיבתו של תומאס אחרי חודשים קצרים לטובת חופשה בספרד — ממנה לא שב — כששאלת עתידו נותרה כחידה המתחילה להתפצח עם אסופת מידע המתקבלת מבנו במנות קצובות.
בצורה תבונית למדי, הסרט מצליח לארוז את הקושי בהתאהבות בבחור סטרייט לצד ההתמודדויות ביציאה מהארון בסביבה שמרנית הכרוכה ב”מרד” במסורת משפחתית מפוארת. סצנה אחת שמצליחה לבטא זאת היטב, היא כשלוקא מספר לסטפן שראה את אביו שמח רק כשראה אותו מתראיין בטלוויזיה על ספריו והיה מורה בכלל יושבי הבית – אשתו ובנו – לשתוק באותו הזמן, לצד השמירה הקנאית של אביו בספריו של סטפן שרכש ואסר על בנו לקרוא בהם, מעין זכר אחרון למה שהיה בניהם.
הסרט נחתם במכתב שכתב תומאס לסטפן אחרי שעזב את העיר, שסוגר את כאבו ותהיותיו אודות חייו של ולמעשה אף מצליח לתמצת את הכאב השרוי בקרב רבים. “סטפן, אני בספרד, ואני לא אחזור חזרה. לפחות לא בקרוב. אתה תעבור לבורדו, ואני בטוח שלא תעצור שם. אתה יודע מה אני חושב, אתה אחד שנולד כדי ללכת למקומות. אז, הדרך שלנו נפרדת כעת. אני יודע שרצית שזה יהיה שונה, שאני אמצע את המילים להגדיר את מה שקורה בנינו כדי להרגיע אותך. אבל לא יכלתי.
“יום אחד, שאלת אותי ‘למה אני?’ הייתי צריך לומר שזה בגלל שאתה שונה. אתה תלך ותתקדם ואני אשאר מאחור. אתה תיעלם. ואתה תמצא מילים לכל מה שתראה, בשונה ממני. בסופו של דבר, אני אומר לעצמי שאני אוהב אותך. אבל האהבה שלנו לא יכלה להימשך. החיים שלך מחכים לך, בלעדיי. כי אני לא אשתנה.
“אני כותב כדי לומר לך שהייתי מאושר בחודשים שלנו ביחד. וכבר באותו רגע ידעתי — שלעולם לא אהיה מאושר שוב.”
