דירוג: 2 כוכבים מתוך 5
בתערוכת בוגרי בצלאל שהוצגה בחודש שעבר בקמפוס הר הצופים, בין שלל העבודות המרשימות שהוצגו במחלקה לתקשורת חזותית, בלטה עבודתו של אבישי אדלר, “צלם בהיכל”. העבודה מורכבת מספר תורה שמונח על סטנד, וארון תורה שמוצב אל מול הסטנד, כאשר על הארון מוקרן לופ ויזואלי. הקשר בין הספר והארון נובע מכך שהספר מחולק למספר פרקים, וכאשר המבקרים בתערוכה מגוללים את הספר ועוברים בין פרק לפרק, הדימוי שמוקרן על הארון מתחלף. בתוך ספר התורה נמצאים טקסטים אישיים של להט”בים דתיים שעברו טיפולי המרה – חלק מהווידויים הם קריאה נואשת לעזרה וחלקם מביעים תקווה, אך כולם אישיים עד כאב. עוצמתה של עבודה זו נובעת מהמגע הישיר של הצופה עם ספר התורה, ועם הקולות שאצורים בתוכו: המבקר בתערוכה נוגע בספר התורה, מגולל אותו אט-אט, והמרחק בינו ובין מילותיהם של ניצולי טיפולי המרה הוא מרחק נגיעה. אם ניתן לסכם את כוחה של יצירה זו במילה אחת, המילה היא – אינטימיות.
אינטימיות זו מייצגת את כל מה שחסר בסרט התיעודי החדש של נטפליקס, PRAY AWAY, שעוסק בטיפולי המרה בקהילה האוונגליסטית באמריקה, ובהשפעות ההרסניות של טיפולים אלה. הסרט מציג ראיונות עם מספר בכירים לשעבר בארגונים שקידמו טיפולי המרה, וכן עם ניצולי טיפולי המרה שכיום חיים את חייהם בגאווה. המרואיינים הללו דנים בחוויותיהם באופן מפורט, ומגנים כולם את טיפולי ההמרה. יש לזקוף לזכות הסרט כי הוא מציג תמונה הוליסטית של מתודות ההמרה הקשות ושל ההיסטוריה של טיפולים אלה. לצד ראיונות אלה שנועדו ליצור תמונה עובדתית, הסרט מציג קו עלילה לא צפוי שעוסק בגבר טרנס לשעבר שבחר לעזוב את זהותו הטרנסית ממניעים דתיים ולחיות כגבר סיס והטרוסקסואל. כלומר הסרט מציג מעין סיפור “הצלחה” של שיטות טיפולי ההמרה הדתיות.
לנוכח העובדה שהסרט מגנה בחריפות כל סוג של טיפול המרה, הבחירה להציג את קו העלילה הזה היא בחירה אמיצה ומעניינת. לעיתים קשה לראות את החיבור בין קו העלילה הזה ובין הנראטיב הכללי של הסרט, אך רוב הזמן העלילות מצליחות להתחבר זה לזה באופן מעניין: דבריהם של ניצולי טיפולי ההמרה בנוגע לעברם הקשה משתקפים באירועים ובהתנהגות של הטרנס המודחק. כלומר הקשר שנוצר בין הסיפורים הוא קשר כרונולוגי עצוב, שלא משאיר ספק בנוגע לכיוון אליו חייו של הטרנס המודחק הולכים – כאב לב, תחושת אשמה, ובלית ברירה, קבלה עצמית.
אבל מעבר לנקודות הזכות הללו, הסרט סובל מאטימות רגשית, וממחסור מוחלט בתחושת אינטימיות בין המרואיינים והצופים. נדמה כי יוצרי הסרט בחרו לדלג על כל שאלה שקשורה לעצם החוויה של המרואיינים: מה היו החוויות הקשות ביותר במהלך הטיפולים? כיצד הטיפולים השפיעו על הבריאות הנפשית שלהם? האם הם עדיין נושאים צלקות מתקופת הטיפול? תקראו לי אדם שמחפש “פורנו” רגשי, אבל האם הציפייה שלי להזדעזע ולהתרגש מסרט תיעודי על טיפולי המרה כל-כך מופרכת? הרי אם הייתי רוצה לקבל דיווח עובדתי יבש על ההיסטוריה של טיפולי המרה הייתי פונה לגוגל.
הבעיות עם הסרט הזה אינן ייחודיות רק לו, ואפשר אפילו להגיד שהן אופייניות לתוצרת הקולנועית של נטפליקס. הרי נטפליקס ידועים בתפוקה האסטרונומית שלהם (בתחילת השנה הלועזית נטפליקס הכריזו בגאון על מדיניות של הוצאת סרט אחד בשבוע), ונדמה שאנחנו חוזים כאן בתהליך מכאניזציה של הקולנוע: הכמות חשובה יותר מהאיכות, והרגש יצא לגמרי מהמשוואה. אבל האמת היא שאנחנו, קהל הצופים, ניפתח בפני סרט רק במידה בה הסרט ויוצריו יפתחו בפנינו: כנות רגשית היא משהו שאי-אפשר לזייף, ואמנם חלק מהסצנות בPRAY AWAY זוכות בליווי מוזיקלי מרגש או תנועות מצלמה שבריריות, אבל המרואיינים בסרט אף-פעם לא נותנים לנו את התחושה שהם שבירים, שהם פגיעים, ושבמידה מסויימת ההשתתפות בסרט “מסכנת” אותם רגשית. אם כן, מדוע שאנחנו נסכים “לסכן” את עצמנו רגשית במהלך הצפייה?
הכותב מתי לנג הוא סטודנט לקולנוע וספרות ובוגר התוכנית למדעי הרוח באקדמיה הישראלית למדעים ואומנויות. חובב קולנוע מגיל אפס ומכין סרטים קצרים שהשתתפו בתחרויות ובתערוכות. מרצה על קולנוע בפורומים מגוונים וכותב באתר “סרט”.
