“טאבו: עמוס גוטמן” הוא הסרט שאתם חייבים לראות עכשיו

בשנים האחרונות קם דור חדש ונהדר של יוצרים דוקומנטריים להט”בים, שבדרכם המעודכנת והייחודית עושים את מה שעשו ראשוני היוצרים הדוקומנטריים הלהטביים החשובים בארץ – רן קוצר ותומר הימן.

הדוקומנטריסטים הלהט”בים הצעירים של היום מביאים אל המסך הגדול והקטן סיפורים נפלאים, מרגשים וחשובים בחיי הקהילה – שעצם חשיבותם היא בחשיפה שלהם לקהל הרחב, שאולי שמע או מכיר מישהו או קרא משהו – אבל לא ממש יודע מה בדיוק היה שם ואיך זה באמת מרגיש להיות להט”ב בישראל.

כזה הוא הבמאי שאולי מלמד, שמאז “מיני דיוי” הנהדר שלו אני מחכה לגלות מה הפרויקט הבא שהוא יוציא, ושמחתי לגלות שמדובר בסרט על הקולנוען ההומו הראשון שהיה לנו פה, עמוס גוטמן ז”ל.

סרטו החדש של מלמד, “טאבו: עמוס גוטמן”, מוצג בימים אלה ברשת קולנועי לב, בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע ולכו תדעו לכמה זמן. אז המלצה חמה – אל תחכו ורוצו לקנות כרטיס עכשיו.

זהו לא הסרט התיעודי הראשון שנעשה על עמוס גוטמן. קדם לו סרטו המצוין של רן קוצר מ-1997, “עמוס גוטמן, במאי קולנוע”. אך על במאי פורץ דרך וחשוב כמו עמוס גוטמן ראוי שייעשה יותר מסרט אחד, במיוחד אם אתה דוקומנטריסט צעיר שנופל לידיך אוצר שלא יסולא בפז – ראיון אחרון ואינטימי עם גוטמן, שהגיע לידיו של מלמד מידיו של קוצר עצמו.

ענת דותן, שהיתה העוזרת האישית של גוטמן במשך כמה שנים, ערכה איתו את הראיון האחרון בחייו, ממש לפני שמת מסיבוכי מחלת האיידס בגיל 38, אך היא לא ידעה איפה נמצאת הקלטת. במהלך עשיית הסרט מלמד שוחח עם קוצר, שאמר לו “יש פה קלטת, כתוב עליה עמוס גוטמן. אני לא יודע מה יש בה”. ומה שהיה בה הוא כמעט כל הסיפור כולו.

במקום לעשות פה ראיונות סטייל “ראשים מדברים” עם כל מיני שחקנים וקולנוענים שיברברו על גוטמן על ופועלו, משתמש מלמד ביד מיומנת בראיון הנדיר הזה שנערך עם גוטמן – שמדבר בפתיחות ובישירות על דברים שלא דיבר עליהם קודם. בשילוב עם קטעי ארכיון של ראיונות שנערכו איתו מתקבלת תמונה יותר מלאה, אותה השלים מלמד בחוכמה בראיונות עם שלושה אנשים בלבד – אחותו של גוטמן, בן זוגו של גוטמן ודותן עצמה. מלמד שוזר את כל זה עם קטעים מכל סרטיו של גוטמן (שני סרטים קצרים, סרט גמר וארבעה סרטים עלילתיים באורך מלא), ועם כותרות מאותה תקופה, וקצת (אבל קצת) קריין AI שמדבר בקולו של גוטמן – וכך מתקבלת תמונה עגולה ומרתקת שרק שאולי מלמד יכול היה לצייר.

באדיבות סימה סרטים וערוץ HOT8

ממש לא נסיך האופל

עמוס גוטמן היה הקולנוען ההומו הישראלי הראשון, אך הוא היה גם הרבה יותר מזה – לדעתי הוא אחד מבמאי הקולנוע החשובים בתולדות הקולנוע הישראלי, ולראיה – ארבעת הסרטים שהספיק לעשות בחייו הקצרים הצליחו מאוד ברחבי העולם, ושורדים גם היום את מבחן הזמן. שלושה מהם גם הצליחו מאוד בארץ ורק אחד מהם, “חימו מלך ירושלים”, נחל בארץ כישלון חרוץ. “חימו”, החריג בכך שהוא נשען על ספר ולא על עולמו הפנימי של גוטמן, הוא סרט נפלא שהקדים את זמנו, וחבל שגם המבקרים וגם הקהל לא השכילו לראות את כל האיכויות הקולנויות והרבדים שיש בו. למזלנו הכישלון הזה רק עצר את גוטמן לשנתיים אך לא מנע ממנו לעשות קולנוע, וכך זכינו לסרט להט”בי נפלא, נוגע ללב וחשוב כמו “חסד מופלא”, סרטו האחרון של גוטמן שהלך לעולמו ב-1993.

ייחודיותו של גוטמן בקולנוע הישראלי היא בפילמוגרפיה האחרת מאוד שלו, לעומת הסרטים של הבמאים הישראלים באותה תקופה. בשנות ה-80 כשצה”ל פלש ללבנון, רוב הסרטים היו פוליטיים, והעלו על נס את דמות הצבר המצ’ואיסטי הסטרייטי. סרטיו של גוטמן שעסקו בחוויה הקווירית נחשבו כפרובוקטיביים ופרברטיים, אך זה לא מנע מהקהל ללכת לראות, בדיוק להיפך.

“נסיך האופל”, “דקדנס” ו”דימויים פרובוקטיביים” הן מילים שחוזרות הרבה בכל מיני כתבות שמנסות לתאר את גוטמן הבמאי ואת יקומו הקולנועי. אך מהסיפורים ששמעתי מזקני השבט שחיו באותה תקופה – זה ממש לא דקדנס ואין פה שום אופל או פרובוקטיביות – כל מה שתיאר גוטמן בסרטיו זה פשוט היה אז ככה. או כמו שהיטיב לתאר זאת קריין רשות השידור באחד מקטעי הארכיון בסרט, הקהילה הקווירית פעלה אז ב”חייה האחוריים של העיר תל אביב”.

העולם הקווירי שתיאר גוטמן בסרטיו היה נאמן למציאות שהיתה פה. צריך לזכור, שסרטיו הקצרים הראשונים נעשו בשנות ה-70 – תקופה בה יחסים בין גברים לא היו רק אסורים על פי חוק אלא שהחוק הזה גם נאכף – ושוטרים שפושטים על גן העצמאות ועוצרים את כל מי שמשוטט שם או מכים אותו באלות היו אז דבר שבשגרה.

זו היתה תקופה שבה הומואים צעירים שחיפשו סקס זמין הלכו לבתי קולנוע מפוקפקים, כל המפגשים החברתיים התקיימו מתחת לרדאר בדירות סודיות או בברים אפלוליים ובמרתפים, ואם לא רצית שיגלו שאתה הומו קיימת יחסים עם בני מיעוטים בתשלום. את כל זה תיאר גוטמן בסרטיו בצורה מדויקת, והדמויות הראשיות בסרטיו (למעט “חימו”) הן באיזשהו אופן הוא עצמו, וכל הסיפורים שהוא מספר הם סיפורים שכנראה קרו לו – כי כך זה קרה אז, על אמת.

ואז הוא חלה באיידס וחזר מניו יורק ועשה על זה סרט. ב”חסד מופלא” הגיבור זה הוא, והאמא מבוססת על דמותה של אמא שלו, והבחור הצעיר שהוא פוגש מבוסס על דמותו של בן זוגו – הכל קרה והכל היה, רק צריך היה במאי מבריק, מעז ופורץ דרך שיתפור את כל זה לעלילה ויביא אותה למסך הגדול.

צילום: יוני המנחם

פרובוקטיביות וסטייה? לא אצלנו

הקהילה, אם אפשר היה לקרוא לה אז ככה, לא ממש אהבה את עמוס גוטמן. וזה לא מפתיע, כי בזמן שהקהילה בארץ נאבקה על כך שלהיות הומו זה דבר נורמטיבי, בא קולנוען ישראלי שמציג את האמת כפי שהיא היתה אז – זה פשוט לא היה נורמטיבי, זה נעשה במחשכים. בזמן שהקהילה מנסה להוכיח לכולם שזה ממש טבעי להיות הומו, מגיע במאי ישראלי מצליח שמציג את הצדדים הפרובוקטיביים והכביכול סוטים של הקהילה, וכל הארץ רצה לראות את זה בקולנוע ומדברת על זה אחר כך בשיחות סלון.

אבל גוטמן היה נאמן לעצמו והציג את האמת הפנימית שלו, הוא לא היה שגריר ולא היה שופר ולא ייצג אף אחד חוץ מאת עמוס גוטמן. ואחריו באו קולנוענים שהביאו למסך תקופה מאוחרת יותר, כמו איתן פוקס, ואצלם זה באמת כבר היה אחרת.

וגם האמת הפנימית של גוטמן עצמו היתה מסוכסכת – אמו ניצולת השואה קיבלה אותו כמו שהוא אבל אביו, אוהב ככל שהיה, לא יכול היה לשאת את זה שבנו הומוסקסואל (מצטער על המונח, אבל אז קראו לזה ככה). גוטמן עצמו היה הומופוב לא קטן, ומלמד לא חוסך ממנו את זה ומכניס גם את זה לסרט. גם גוטמן עצמו חשב ואמר אז שהומוסקסואליות זה לא טבעי, וניסה לקיים יחסים עם נשים. כשלעצמי, אני יכול להבין ולהזדהות עם גוטמן. כמי שחווה בעצמו, כמו רבים מבני הדור שלי – הומופוביה עצמית, הכחשה, ניסיון עם נשים והורה שלא מקבל אותך כמו שאתה – אני מבין לחלוטין מאיפה זה מגיע.

צילום: רלי אברהמי

יפה כמו מלאך, מוכשר כמו שד

“טאבו” של מלמד עושה חסד מופלא עם עמוס גוטמן. בעצם, גוטמן עושה את זה כאן בעצמו. בראיונות שנערכו איתו בטלוויזיה ובעיתונות הוא שמר הרבה סודות ולא אמר את כל האמת, ובראיון האחרון של ענת דותן, בגלל האינטימיות ששררה ביניהן כי היא היתה העוזרת האישית שלו ולא עיתונאית – הוא אומר סוף סוף את האמת.

שאולי מלמד הכניס חתיכות גדולות מהראיון האחרון הזה עם גוטמן – על הכורסה בפיג’מה, כחוש וחולה. זהו ראיון שמאפשר לנו להביט בו ישר לתוך העיניים, ולראות את אמו הנהדרת יושבת בצד ותומכת בתשובות שנונות. בכל הראיונות שראיתי אותו בעודו בחיים הוא תמיד הרגיש לי קר ומרוחק, ואילו כאן הוא מחייך את חיוכו המקסים והמבויש ועונה בכנות על הכל, עד הסוף. המצלמה המשיכה לצלם אותו אחרי תום הראיון, וכשהוא נרדם על הספה אנחנו יכולים לראות שוב עד כמה הוא היה יפה פעם – כמו מלאך, דימוי שחוזר שוב ושוב בסרטיו.

עמוס גוטמן היה מלאך שירד אלינו משמיים לתקופה קצרה, קצרה מדי – בדמותו של עלם חמודות שחלם לעשות קולנוע ועשה קולנוע נהדר, ומת צעיר מדי – אך השאיר פה פנינים קולנועיות של ממש.

זהו סרט נפלא, מרתק ומרגש, שגם הדור שלא ידע את גוטמן ייהנה ממנו, וגם מי שראה את סרטיו ואת הראיונות, התוכניות והסרט הקודם שנעשה עליו – כמוני למשל – בוודאי ובוודאי שייהנה ממנו.

אז רוצו לקולנוע לב הקרוב למקום מגוריכם, לפני שיהיה מאוחר מדי. הכרטיסים ממש כאן

“טאבו: עמוס גוטמן”, רשת בתי הקולנוע לב ברחבי הארץ. בימוי: שאולי מלמד. הפקה: גיל סימה.