שני הומואים מבוגרים יושבים לצד שולחן בבית הקפה שבמרכז הגאה. זה רק נשמע כמו עוד יום שגרתי בקפה הצבעוני שנדמה שאי אפשר להפתיע אותו לעולם. אבל תוך רגע תהפוך הסצנה הבנאלית הזו לרגע מקסים שבו צעירים ומבוגרים ירקדו בזוגות ברחבת הלנדוור. נדמה שזה רגע מפתח בסרט הזה. זה רגע שבו הדימוי שלהם, שנבנה לאורך חצי מהסרט- נסדק, והחבורה המבוגרת הופכת לחבורה צבעונית, עליזה, קווירית.
שבוע אחרי שבוע הם מתכנסים במרכז הגאה, מכינים כוס תה ומדברים. על מה? פחות או יותר על הכל. על זקנה, על העבר, על המשפחות שלהם, על אהבות ועל סקס. כל מה שתצפו מהם להגיד, אבל הרבה דברים שלא תצפו לשמוע מהומו בן 70. לעיתים הם נעשים מודעים לנוכחות המצלמה, אבל בדרך כלל נראה שהם פשוט מתעלמים ממנה באלגנטיות.
הבמאית מאפשרת את זה וגם את זה. הגישה שלה לא מצנזרת אמירות שנויות במחלוקת, לא מייפה את המציאות, ויוצאת מתחומי החדר הקטן רק כשחייבים לנשום אוויר, להסדיר את המחשבה, לעכל. וכך המבנה של הסרט, שבנוי כמו סדרה של מפגשים, ייקח אתכם למסע של גילוי נפש עם הדמויות שלו.
זה לא אומר שיהיה לכם קל. בדרך לגילוי של דמויות אנושיות ושובות לב צריך לעבור דרך טרחנות גדולה, דרך רגעים בנאליים. זה כמעט מתבקש. כדי לפרק דימוי רווח כלפי האנשים האלה, דימוי שגם הקהילה שלנו מחזיקה בו, צריך ללכת דרך כל הקלישאות. ואת זה רויטל גל יודעת. והיא לא מתעלמת מזה, אלא נותנת במה לדמויות ונותנת להן להפתיע אותה ואותנו, כשם היא נותנת להן לחיות את הדימוי המצופה מהן.
כולם מדברים על אהבה, אף אחד לא מדבר על סקס
תחשבו על זה רגע- זוג הומואים מבוגרים יושבים על ספסל בשדרה, מחזיקים ידיים. מראה די מחמם לב, לא? אנחנו מוכנים לראות אותם (ואת עצמנו) מזדקנים יחד. זה מראה שאנחנו מוכנים לעכל. אבל הומו מבוגר רוקד עם בחור שצעיר ממנו בכמה עשורים? הומואים מבוגרים מתנשקים? נכנסים לאטרף ומחפשים סקס? זה כבר משהו שקשה לנו לעכל. הקהילה שלנו עדיין לא מעכלת שגם זקניה יכולים להיות מיניים. לעיתים נדמה שגם הם הפנימו את הגישה הזאת, שגם הם כבר וויתרו על המיניות שלהם. שהם הפסיקו לחפש, הפסיקו להשתוקק. אבל הסרט הזה לא ייתן לכם לשקוע בדימוי הנוח הזה- הוא לא יסתפק בלהחזיק ידיים ולתת לכם להתמוגג. תצטרכו להתמודד עם מיניות בגיל הזהב בדיוק כמו עם הבדידות, החוכמה, השחרור והעקשנות שמביא איתו הגיל הזה.
לא פשוט להסתכל בעיניים למי שאנחנו מפחדים פחד מוות מלהיות כמותו. האנשים האלה, שקולם לא נשמע בתרבות הקהילתית של ימינו, שהמאבק שלהם לחיים חופשיים מחוץ לארון היה לפני הרבה מאוד שנים, מנכיחים משהו שנוח לנו לא להביט בו. שאנחנו מפחדים להביט בו. וגם הסרט הזה יקשה עליכם קצת לפעמים. “גולדן בויז” הוא סרט שיבקש מכם להאט. הקצב שלו נע עם הדמויות שלו- איטי, שקול. לפעמים הוא יקרוץ לכם ויפתיע אתכם, אבל בדרך כלל תיאלצו להנמיך את הקצב ולקחת נשימה עמוקה. אם תאפשרו לו ותיאזרו בסבלנות, הוא יפתח את ליבו בפניכם.
גולדן בויז | 31.5 בשעה 16:00 | סינמטק ת”א בעלות של שקל אחד בלבד וב-4.6 בשעה 21:00 בערוץ 8
