צילום: בועז פרדקין
שמי רינת צוק-בזק, בת 24. גרה בבאר שבע עם שחר אשתי ולקראת סיום התואר הראשון בפסיכולוגיה וספרות עברית בבן גוריון.
נולדתי ביישוב בגוש עציון. הייתה לי ילדות רגילה של ילדה ביישוב דתי לאומי, אולי אפשר להגיד שחוויתי לחץ חברתי להיות “כמו כולם” ולייצג תוצר חינוכי למופת.
כל השנים הרגשתי אחרת, שונה, אבל לא ממש יכולתי לשים את האצבע על מה בדיוק. כשהבנות באולפנא דיברו על המד”שים (מדריכים שאיתן) שלהן בבני עקיבא או בעזרא לא הבנתי על מה המהומה, ומצד שני, היו בנות שנורא התרגשתי בסביבה שלהן, אבל לא נתתי לתחושות האלו שם ובעיקרון פשוט העדפתי לא לחשוב על זה.
אחרי סיום האולפנא החלטתי ללכת למדרשה. במדרשה הבנתי מה הזהות שלי, שאני לסבית, ובאותה שנה גם הייתה לי זוגיות עם אישה שהסתיימה.
התחלתי שירות לאומי שבורת לב ובארון (שילוב נוראי). הרגשתי צורך חזק בתמיכה, ופניתי לבת קול, כששמעתי עליהן עוד לפני בתקשורת. בתקופה הסוערת של הארון והתחלת היציאה ממנו, המפגשים האינטימיים והנשים שהכרתי בבת קול היו מאוד משמעותיים. בהמשך יצא לי לארגן מדורות ל”ג בעומר ולהיות בוועדה המנהלת תקופה קצרה.
במהלך השירות יצאתי מהארון בפני הסביבה שבה גדלתי. חלק מהתגובות היו מקבלות, חלק לא. מצאתי בחברה הדתית א.נשים שראו אותי והמשיכו איתי בקשר אחרי הגילוי, אך היו גם כאלו שניתקו איתי קשר.
סיימתי שירות לאומי, עברתי לבאר שבע והתחלתי ללמוד בבן גוריון. באחווה הגאה (התא הגאה) בבן גוריון מצאתי בית, והכרתי את שחר. עברנו לגור ביחד ואחרי כמה חודשים התארסנו. לפני שנה ומשהו טסנו להתחתן בארה”ב, ואחרי זה התחתנו גם בארץ עם חופה שכתבנו בעצמנו ומסיבה עם המשפחות והחברים. אנחנו בנות מזל שהספקנו לעשות את כל זה עוד לפני הקורונה.
בהמשך גם ריכזתי את האחווה הגאה בבן גוריון במשך שנתיים, והייתי יו”רית משותפת של הבית הגאה בבאר שבע ובדרום, שנותן מענה חברתי, תרבותי וסוציאלי עירוני ואזורי לקהילה הגאה. באופן כללי, תמיד שמחה ליוזמות ולאקטיביזם שקשור לקהילה הגאה ולקד”ג.
