צילום: אלון שפרנצקי
גילוי נאות 1: הייתי הדובר ואיש יחסי הציבור של תיאטרון חיפה.
גילוי נאות 2: הבמאי המחונן של המחזמר, משה נאור, הוא חבר שלי מילדות.
גילוי נאות 3: גילוי נאות 1 ו-2 ממש לא חשובים, נהפוך הוא – דווקא בגלל הקרבה הזו, אני מצפה מתיאטרון חיפה יותר משאני מצפה מהתיאטראות האחרים. מי שקרא את הביקורות שלי באתר יודע, שאני אף פעם לא מתחנף ואין לי משוא פנים. כשאני אוהב משהו אז אני כותב שאני אוהב אותו, וכשאני לא אוהב משהו אז אני לא כותב שאני אוהב אותו.
ואת המחזמר ג’נטלי אני ממש אוהב. אני אוהב אותו קודם כל כי הוא חשוב ורלבנטי. עם כל הכבוד לעלובי החיים, ויש כבוד, מרד הסטודנטים בצרפת בשנת תרפפו קצת פחות מתחבר לימינו אלה. גם סיפורה סוחט הדמעות של אווה פרון בארגנטינה רחוק מאיתנו שנות אור. הסיפור בהיירספריי כבר יותר קרוב לנושא של ג’נטלי, כי הוא מדבר על גזענות ואפליה של שחורים. אבל גם היירספריי מתרחש בפאקינג בולטימור בשנות ה-60.
אך המחזמר הזה מדבר על כאן ועכשיו. על שנאת הפליטים (שיש מי שמכנה אותם בכינוי המעליב מסתננים) שמתרחשת במדינה שלי, בדרום העיר שלי, ועל ידי משטרת הזרים שלי.
שמו של המחזמר הוא ג’נטלי, כשם משפחתם של שני הפליטים שבמרכז העלילה, אך פירוש השם הזה הוא בדיוק הפוך ממה שהמחזמר עוסק בו. לא עדינות, כי אם הגסות שבה מדינת ישראל, המשטרה, וכל אחד בארץ בעצם, מתייחסים אל זרים ומהגרים בכלל, ואל פליטים בפרט.
ושירי נדב נאור, המחזאית המוכשרת, עוד ריחמה עלינו. אמנם יש במחזמר זונות ומעשנים פה וויד, ולבניינים יש ריח של ביוב, אך במציאות זה הרבה יותר גרוע. בדרום תל אביב וויד זה הסם החלש. אבל הרי הפליטים לא הגיעו לארץ מסוממים. הם הגיעו לכאן כדי למצוא מקלט, ואם הממשלה שלנו היתה מתייחסת אליהם כמו בני אדם, דואגת להם לעבודה, למקום מגורים, לבגדים ולשירותי בריאות, כל הדבר הזה לא היה קורה. הם לא לוקחים משום ישראלי את העבודה שלו, להיפך – הם מוכנים לעשות עבודות שאף ישראלי לא מוכן לעשות. אבל לא נותנים להם. אז הם עובדים בשחור במקרה הטוב. ובמקרה הרע הם זונות, סרסורים ונרקומנים.
הקאסט אדיר והמוזיקה נפלאה
אבל רגע, שלא תחשבו שזה מחזמר מאוד מאוד מדכא. לא ולא. כל מה שכתבתי עד עכשיו הוא רק חומר הרקע, אבל הוא לא הדבר עצמו.
והדבר עצמו הוא הדבר השני שאני אוהב – המחזמר. וואו, איזה מחזמר. ג’נטלי הוא, ללא ספק, אחד ממחזות הזמר הכי טובים שראיתי בארץ בשנים האחרונות. וראיתי את כולם. ואני לא מגזים. כי יש פה את כל מה שצריך כדי להפוך אותו לכזה.
נתחיל בזמרים-שחקנים-רקדנים, ובראשם אסתר רדא, אסתר רדא, אסתר רדא. ואני יכול להמשיך ככה עד סוף הכתבה. אסתר רדא היא הזמרת הכי נפלאה, הכי קולית, והכי יפה שיש לנו היום בארץ. אסתר רדא היא סופר-מוכשרת. גם כזמרת, גם כשחקנית וגם כרקדנית. כשמדברים על השילוש הקדוש זה אסתר רדא. צרפו לזה יופי שאין שני לו ותקבלו – נכון, אסתר רדא. היא נראית לי אישה מקסימה גם מחוץ לבמה, אבל אני לא מכיר אותה באופן אישי (וחבל שכך), אז אני יכול רק להניח שהיא מהממת גם באופיה וגם ביופיה.
צילום: יוסי צבקר
גם גילי יאלו הוא ליהוק ממש מוצלח. הוא משחק טוב ורוקד טוב. כשהוא שר סולו הוא גם שר מעולה, אבל כשהקאסט מלווה אותו הוא קצת נבלע. אך כידוע, האקוסטיקה בתיאטרון תל אביב מאוד בעייתית, אז ייתכן שזו היתה בעיה נקודתית לאותו ערב. בסך הכל – יאלו הוא פרפורמר מצוין, שמחזיק על כתפיו בהצלחה את התפקיד הראשי לצידה של – לא טעיתם – אסתר רדא.
למעשה, הקאסט כולו מורכב ממבצעים אדירים. ובקאסט כזה קטן, יחסית למחזות זמר, אין מקום לטעויות. לכולם כאן יש קולות מדהימים וגרוב שאין דברים כאלה. כל אחד מהם גם זוכה לרגע או שניים של סולו, אז אני חייב להזכיר את כולם: אושי מסלה, דניאל און-ימי, רודי ביינסין וטופז אבדנג. אלה הנשים. והגברים – מתן און-ימי וצביקה היזיקיאס, שמפליאים גם בקטעי ריקוד. ויש גם את איבוריאן אליזה אקוונדו, מתופף אגדי מחוף השנהב שגם שר ורוקד נפלא. אה, וגם הלבנבנים טובים – ירון ברובינסקי, אדם הירש, ואשוט גספריאן שהוא זמר אדיר. בקיצור – כולם שרים נהדר, משחקים נהדר ורוקדים נהדר.
ונעבור למוזיקה – אח, המוזיקה. מקצבים אפריקאיים, קצת סול, קצת ג’אז וקצת גוספל, ויש פה אפילו תרגום עברי לשיר הנשמה הידוע “Amazing Grace”. מי שאחראים למוזיקה המשובחת הזאת הם אמיר לקנר ודודוש קלמס. את מילות השירים הנפלאות כתב שאנן סטריט מ”הדג נחש”, שזו אמנם הפעם הראשונה שהוא כותב לתיאטרון, אך לא הפעם הראשונה שהוא כותב טקסטים כל כך מדויקים עם אמירה חזקה. אגב, יש כבר כמה אנשים בקבוצת מחזות הזמר בפייסבוק, שמבקשים שהשירים המצוינים האלה ייצאו גם בדיסק.
ובמחזמר כזה, שעוסק בנושא כל כך טעון, השירים והמוזיקה הנפלאה הם אלה שמשפרים את מצב רוחנו ומושכים אותנו למעלה כדי שלא נשקע בדיכאון. כי הסיטואציה המתוארת פה, איך לומר בעדינות, היא לא מרנינה.
בברודוויי זה בטח היה לוקח שעתיים וחצי
במרכז הסיפור – זוג פליטים מניגריה. הוא מוזיקאי שמתפרנס מהופעות רחוב, ואשתו היא עוזרת בית בביתו של מנחה תוכנית טלוויזיה מפורסם. לזוג הזה נולד תינוק לבן, מה שמסבך את שניהם עם המשטרה. מי שמחלץ אותם מהסיפור הוא המנחה המפורסם. כאות תודה, מזמין אותו הבעל לארוחת ערב אצלם בדירה. מה שמתחיל כארוחה חגיגית מסתבך והולך, ואני לא אספיילר לכם את הסוף, שפייר – בא לי בהפתעה מוחלטת. כפרה עלייך שירי.
אם זה היה מחזמר בברודוויי, אז בטח היו לוקחים לאישה את התינוק לבית מחסה, והיא היתה יורדת לזנות, וזה היה לוקח עוד 60 דקות עד שהיא היתה מקבלת את התינוק שלה בחזרה. למזלנו, שירי נדב נאור לא סוחבת אותנו למקומות האלה, וכל הסיפור לוקח שעה ו-20 דקות ללא הפסקה. יש שיגידו שזה קצר מדי, בעיקר צרכני מחזות זמר כבדים שרוצים את השעתיים וחצי שלהם, ואם אפשר גם שלוש שעות אז למה לא. עד כמה שהייתי שמח לשמוע את אסתר רדא שרה עוד עשרה שירים, אני יכול לעשות את זה בזאפה. שעה ועשרים הספיקו בהחלט כדי להמחיש לי עד כמה המצב בארץ חרבנה. אם זה היה נמשך שעתיים וחצי אז בסיום ההצגה בטח הייתי תופס מונית לנתב”ג, עולה על מטוס ועובר לגור בברלין.
והדבר השלישי שאהבתי הוא האותנטיות. ג’נטלי הוא מחזמר חברתי עם אמירה פוליטית, וככזה הוא מחייב דמויות אמינות, עוד יותר ממה שמחייב כל מחזמר אחר. רוצה לומר – את התפקיד של אסתר רדא רוני דלומי (שם קוד) לא יכולה לבצע. זה חייב להיות אותנטי כדי שזה יעבוד. אז נכון שאסתר רדא וגילי יאלו ורוב הקאסט הם אתיופים ולא פליטים ניגרים. אז מה? גם ההורים והסבתות שלהם הלכו במדבר, בצמא וברעב, בחולי ובמוות, כדי להגיע ל”ארץ המובטחת”. מובטחת בתחת שלי. וגם אליהם בחר “העם הנבחר” להפנות עורף. וב-2020, לצערי, האתיופים הם עדיין אזרחים סוג ב’, הערבים סוג ג’, והפליטים סוג ד’. טעיתי במשהו?
אז גם אתיופים יודעים דבר אחד או שניים על מה זה להיות חריג ושונה בחברה. והתמונות המוקרנות על המסכים במהלך המחזמר, מראות פליטים נשענים על סורגים אך גם פליטים הולכים במדבר, מה שמרפרר גם הוא לסיפורה של העדה האתיופית. אני ממש מקווה שאף אחד מחברי הקאסט הנפלא לא חווה גזענות ואפליה (תראו לי אחד שמתעסק עם אסתר רדא ואני אפוצץ אותו במכות), אבל המשפחות שלהם חוו. ולכן זה אותנטי.
צילום: יוסי צבקר
כמי שמשתבלל רוב הזמן במרכז מדינת תל אביב, ג’נטלי גרם לי להוציא קצת את הראש מהקונכייה ולראות את העוול הגדול שנעשה בארץ, ולהתקומם על כך. אז אני מקווה שהמחזמר הזה ירוץ עוד הרבה שנים כמו להיט אחר של תיאטרון חיפה, בילי שוורץ, שגם הוא מחזמר ישראלי מקורי. כי אני רוצה שכל איש ואישה במדינת ישראל יראו אותו וייצאו ממנו עם קצת יותר חמלה ממה שהם נכנסו. כי זה, בשורה התחתונה, הרגש שהמחזמר הזה מנסה לעורר. קצת חמלה, רבותיי. אל תשנאו את מה שאתם לא מכירים אלא להיפך – תאהבו אותו.
עוד תובנה שעלתה לי בעקבות הצפייה בג’נטלי נוגעת לבמאים הישראלים. ללהק את אסתר רדא ל”גזע”, את מתן און-ימי ל”היירספריי” ואת גילי יאלו ל”ג’נטלי” זה מובן מאליו. כי התפקידים האלה כתובים לשחקן או שחקנית כהי עור, אז אין פה בכלל שאלה. אבל בחו”ל הבמאים הם מזמן “קולור בליינד”. ראיתי כבר המלט שחור בברודוויי ואפילו שילה שחורה ב”שיער” בווסט אנד. ושילה היא הרי הכי לבנה, בלונדינית, עשירה ופריבילגית. ככה הדמות מתוארת וכתובה במחזמר. אבל לבמאי זה ממש לא היה אכפת. כנראה שהזמרת השחורה שרה הכי טוב באודישנים, אז הוא לקח אותה לעשות את שילה.
אבל בארץ זה כמעט לא קורה. למעט אושרת אינגדשט, שהצליחה לחצות את גבולות הצבע בתיאטרון ובטלוויזיה, לא ראיתי פה מספיק ליהוקים שהם “קולור בליינד”. לא ראיתי במאים שלוקחים שחקנים בלי קשר לצבע העור שלהם, למרות מה שכתוב במחזה או בתסריט. ואני מקווה שזה יתחיל לקרות, כדי שאזכה לראות כל אחד ואחת מג’נטלי בתפקידים רבים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. כי רק כשזה יקרה, נוכל לא רק “לראות את האחר” (כמאמרה של מרב יודילוביץ’, שכתבה וערכה את התוכנייה המעולה של המחזמר), אלא גם באמת לקבל את האחר.
