אנשים אוהבים הגדרות. הרי אם נלך ברחוב ונראה אדם’ איך נפנה אליו? איך נדע אם הוא משלנו? אנחנו צריכים לדעת הכל…
אגדה אורבנית ישראלית מספרת שאם תושיב לשיחה שני אנשים, אחד ממטולה והשני מאילת, והם יעברו על רשימת מכרים, הם תמיד ימצאו שהם קשורים איכשהו. היום אנחנו לא צריכים שיחות ובירורים, ישר בודקים “משותפים” בפייסבוק, ואם אין קשר תמיד אפשר לזכור שכל ישראל אחים.
כל אחד מכיר את שיחות המטבח במקום העבודה. אלו יכולות להיות שיחות של מנקה ערביה, עובדת שעלתה מרוסיה, מבוגרת שעלתה בשנות החמישים מעיראק בגלל ציונות, ולצדן בחורה צעירה שכל מה שמעניין אותה זה החבר שלה. במטבחון העבודה הן יכולים לשבת יחד ולגולל סיפורים. פתאום כולן מכירות ולכולן יש מכנה משותף. השאלות תמיד יהיו דומות, גברים וגם נשים… על מה כבר יש לדבר? איך אפשר להעביר את הפסקת הקפה? אז מחליפים מתכונים, מדברים פוליטיקה, על כמה ביבי גרוע וכמה ישראל מדרדרת, אבל אין לנו ארץ אחרת וכולנו בעצם רוצים שלום. אם יש רק נשים במטבח הקטן של מקום העבודה, יצוצו גם ריכולים וסיפורי מחזור.
השיח תמיד משתנה כשאת אחת מאותיות הלהט”ב, וכך גם השאלות. וברוב המקרים הן גם יחזרו על עצמן. מתי גילית? איך ידעת? ומה ההורים אמרו? וכמובן שאלת מיליון הדולר, שעכשיו שנפתחנו הכי מעניין לשאול: “תגידי, דנה אינטרנשיונל… היא חתכה או ש..?” אני חושבת שאם היה לנו שקל על כל פעם ששמענו את אחת מהשאלות האלה, לא היינו צריכות לחפש דרכים לממן שינוי. היה לנו את כל הכסף וגם עודף לשכר דירה בתל אביב.
אנשים מחפשים שיגדירו להם. הכי חשוב להם זה ‘איך את מגדירה את עצמך?’
לפעמים נראה ששכחנו שההגדרה המשותפת לכולנו היא בני אדם. אני לא מכירה אישה או איש שלא תהו, שלא חוו, שלא רצו ושלא מחפשים תכלית לקיום שלהם. סיבה מספיק טובה לקום בבוקר, אם תרצו.
מישהו ישב והגדיר כדי שלכולם יהיה נח יותר. גם לי היה נח לתקופה… להלך בין ההגדרות ולהגיד לבן אחד ככה ולשני משהו אחר.
אז איך אני הגדרתי את עצמי? מתי זה התחיל?
האמת שאני לא יודעת להצביע על רגע מסוים… זה כמו לשאול בן אדם ‘מתי התחלת לחשוב?’ אם אני חושבת על גיל ארבע או שש, הייתי בטח בת הים הקטנה ונורא נורא רציתי שיהיה לי זנב ולחיות בים. כבר אז לא הבנתי את אריק הנסיך,. למה הוא רוצה לחיות בעולם המשעמם של בני האדם? מבחנתי אפשר היה לחסוך את הביקור אצל המכשפה… אם לאבא יש מטה קסמים, בואו נהפוך את אריק לבן ים ונמשיך ככה לשחות עד סוף הימים. בל משהו קטע לי את המחשבה הזו.. אלו היו בני האדם המבוגרים, כמובן. הרי אתה ילד ואתה צריך לשחק כדורגל, כי זה מה שבנים תמיד עושים… אולי שם הכל התחיל? אולי עוד ברחם של אמא…
בכל חיי מצאתי הגדרות שונות לחיות בהן רק כדי שאוכל לענות כששואלים אותי ‘איך ההורים קיבלו’ ו’מתי זה התחיל’. למה לא שואלים מתי התחלתי לחשוב או להרגיש? ההגדרה של מה שראו בי הכריחה אותי להתמודד עם שאלות שלא ממש שאלתי את עצמי. לא שאלתי מתי זה התחיל… פשוט רציתי להיות בת הים הקטנה, ואח”כ סופה מאקס מן, ואז מעצבת אופנה. את מה שהלך לי בראש לא ראו והגוף שידר דברים קצת אחרים. הגדרה בסיסית, ראשונית, של גבר ולא של אישה. מתישהו בחיים האלה הבנתי שההגדרה הבסיסית היא זכר ונקבה וגבר. מצב פיזי נתון שבמקרה שלי אפילו לא התחיל לתאר את מי שאני.
אנשים צריכים הגדרות. אז יש כאלו.
מישהו ישב והגדיר כדי שלכולם יהיה נח יותר. גם לי היה נח לתקופה… להלך בין ההגדרות ולהגיד לבן אחד ככה ולשני משהו אחר. מתישהו מצאתי את עולם המשחק או שהוא מצא אותי. איך שלא תסתכלו על זה, כשהתחלתי להיות בלאדי מרי מצאתי הגדרה שלא חייבת תשובות לאף אחד. כולנו נולדנו ערומים וכל השאר זה דראג, משפט גאוני של רופול, אמן דראג ותיק ומפורסמת בכל העולם. עם עקב גבוה מאד ותסרוקת מוגזמת, עם מלא איפור ועם יכולת להצחיק וגם לפתות, לא צריך הגדרות. מי שראה אותי מופיעה לא היה צריך תשובות. כל הפאן היה בלהסתקרן, וככה חייתי גם אני. סיפקתי לאותם אנשים ששאלו מתי זה התחיל ואם דנה חתכה, את האופציה לא לשאול אלא רק ליהנות מהספק.
אנשים מחפשים הגדרות. אבל מה איתי, מה אני מחפשת?
על הבמה אני מספקת אחרים. מה מספק אותי? מי מספק אותי? אלו שאלות שהתחמקתי מהתשובה שלהן. למרות שזה דבילי להתחמק מהתשובה. הרי היא בתוכי… תמיד ידעתי מה אני רוצה ומרגישה ותמיד ידעתי איך אני רואה את עצמי. אז למה לא עשיתי את זה קודם? למה חיכיתי לגיל 30?
כי אנשים מחפשים הגדרות. וההגדרות שלהם לאיך נולדתי ואיך אמות הפריעו לי לחיות.
אני אישה. טרנסקסואלית.
לא נולדתי נקבה. נולדתי זכר והחליטו בשבילי שאני גבר. אני לא כועסת על זה… יצא שאני חיה חיים לא משעממים, ושכל דבר שקרה לי מאז שעברתי שינוי מין הוא לא מובן מאליו. לא תחושה, לא הגוף ולא הרגש. אני לא עוד אחת, אני יודעת דבר או שניים על החיים. אני כנראה לא אדע איך זה ללדת תינוק, אבל בהחלט יודעת איך זה ללדת את עצמי.
אנשים מחפשים הגדרות ולפעמים גם אני. אבל לפחות אני יודעת מי אני.
רוצים כור היתוך אמיתי? עזבו שאלות של ‘מתי זה התחיל?’ ו’האם ההורים מקבלים?’, למי אכפת אם היא חתכה. אלו לא באמת השאלות שמעניינות אתכם.
רוצים כור היתוך ישראלי אמיתי? דמייני אותי טרנסקסואלית יהודיה מונפת בזרועותיו של הומו ערבי. שנינו חוגגים באפטר חנוכה ושרים את ננסי אג’רם איתא היא.
