כחלק מטקס ההכנה להופעה הקרבה ובאה לארץ בקיץ הקרוב (או אחת מהן), פיצ’ס הפכה לחלק בלתי נפרד מפס קול הנסיעה שלי באחרונה. אני מחבבת את הבחורה עוד מימי האל-וורד, אבל לא יכולה להגיד שאני מרגישה בנוח לשמוע אותה. במנעד הרגשות שעולים בי מול המוזיקה שלה, ובהם גם רגשות חיוביים לרב, נוחיות היא לא אחת מהם. בייחוד לא אם אני יודעת שעוד שניה נכנסות לי ילדות לאוטו (מעשה שהיה כך היה). אני שומעת אותה גונחת ברקע ב-Serpentine וכל התכתיבים החברתיים שאי פעם הוחדרו לי למוח באינפוזיה מציפים אותי ואוי לא, איך זה ישפיע על הנוער?
ואז אני חושבת פאק איט, את הראפרים הגברים שאומרים ועושים הרבה יותר גרוע מזה אף אחד אפילו לא חושב לצנזר. הם כבר חלק מהפס-קול היומיומי שלנו מזה שנים, ואף מילה ממשרד החינוך או המועצה לשלום הילד. כמה פעמים שמעתם ראפר שמצהיר שהוא רוצה להראות למישהי את ה… שלו, ככה, קבל עם וגלגל”צ? אבל כשפיצ’ז עושה את זה ב-Downtown? לא עלינו, רחמנה ליצלן. ואז אני מחטטת באינטרנט ומוצאת ראיון שעורכת איתה איזו עיתונאית, ופיצ’ז שואלת אותה, איך הכרת אותי? והיא עונה, בגיל שמונה, ההורים שלי קנו את האלבום שלך. פיצ’ז עפה על ההורים. ובצדק. יש אנשים שחושבים דרגת חופש אחת מעל לכל מה שמוכתב להם.
פיצ’ז עושה סקס. בשירים שלה, בחיים שלה, בגיל שלה, עם מי שבא לה (וגם להן.ם, כי בכל זאת, היא לא דוש). היא משתמשת בדימויים הכי בוטים שהיא יכולה או אפילו אומרת מפורשות, למשל ב-I Feel Cream – בוא.י נרטב. היא לא מתנצלת על המיניות שלה, היא לא מנסה להסתיר אותה (אולי להפך). כאילו, תנו לי עוד זמרת שקוראת לשירים שלה בשמות כמו Lovertits.
היא חיה את עצמה עד הסוף. בדיוק כמו שאומרים לנו, לנשים, שאנחנו לא אמורות לעשות כי מה יגידו השכנים. פיצ’ז כאן בשביל לשים אצבע משולשת גדולה על כל זה. פאק הכאב, פאק השכנים
פיצ’ז גם לא מנסה להתחנחן ולהיות מלודית כמו ש”בנות” “אמורות” (תחשבו על כמה קל לנו לקבל זמר עם קול מחוספס, וכמה אנחנו ביקורתיות כלפי זמרת שטיפה אוף-פיץ’. כשזו אישה היא לא מקצועית מספיק; כשזה גבר זה רוק’נ’רול). פיצ’ז שרה כשבא לה (I feel cream, In the Valley Below, kick it הנהדר שלה עם איגי פופ), מדברת כשבא לה (Set it off, Fuck the pain away, serpentine) צועקת כשבא לה (Talk to me, Rock Show), עוטפת הכל בסרט וקוראת לזה מוזיקה – כי זה בדיוק מה שזה. היא חיה את עצמה עד הסוף. בדיוק כמו שאומרים לנו, לנשים, שאנחנו לא אמורות לעשות כי מה יגידו השכנים. פיצ’ז כאן בשביל לשים אצבע משולשת גדולה על כל זה. פאק הכאב, פאק השכנים.
מיניות תמיד היתה משהו לא בסדר. מהמשחק הראשון ברופא חולה עם דניאל בגן התגובות של הגננת כבר הבהירו שיש פה בעיה, עם הסקרנות, עם הרצון, עם כל הקיום של הדבר הזה בתוכי. מהר מאד את לומדת להכיל את תחושת הבושה ולחבר אותה לדבר הכי טבעי שאמור לקרות בגוף שלך, אם חושבות על אבולוציה וזה. אפילו אם קוראות את פרויד, אבי כל הגברים הלבנים.
אחרי כל שטיפת המוח שעברנו כדי להתבייש במיניות שלנו לאורך השנים, אני לא יכולה להגיד שפיצ׳ז לא מביכה אותי, או שהמוזיקה שהיא עושה היא משהו שאני פונה אליו בקלות – אפילו לא בתור פמיניסטית. אבל יש בתוכה שחרור כמעט מכל סטיגמה שתפרו לנו. היא קוראת לבוא לשחק, להנות מעצמה ומאחרות.ים עד הסוף. הגבולות הם לא איפה שהחברה מציבה אותם, פיצ׳ז מנפצת אותם ומכתיבה הכל מחדש – מכתיבה שלא להכתיב.
פיצ’ס בישראל | 6.9 | 20:30 | בארבי תל אביב | כרטיסים באתר
