Pixabay | cc0
“את חייבת לשמוע מה קרה עכשיו”
“מה קרה?”
“הבוס שלי התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות. את יודעת. ׳איך זה הגיוני שאת לסבית? לא הייתי מנחש בחיים, את כזו נשית׳. לכי תסבירי לו שאני דו מינית ושזה לא עניינו”
“אז מה ענית?”
“מה עניתי? כלום. לא הצלחתי לענות. די קפאתי. הנהנתי”
את הדברים האלו סיפרה לי חברה שגרה בתל אביב ועובדת בחברת היי-טק בנתניה. ניסיתי להבין את ראשו ומחשבותיו של הבוס שלה, שהעז להוציא מפיו את המילים הללו. חסכתי מכם את המשך השיחה, בו היא סיפרה לי שזה לא עצר שם וכי הוא הרשה לעצמו לספר ליתר עובדי החברה על נטיותיה המיניות, אחרי שנתקל בטעות, או שלא, בתמונה שלה ממסיבת נשים.
בתחילת השיחה לא הבנתי למה היא לא הגיבה ושתקה. למה היא לא אמרה לו, כיאה לבחורה הדעתנית שהיא, שעדיף לו לפטפטן לסתום את פיו ולא לדבר עליה ואליה בצורה כזו. לאחר מכן נמלאתי ברגשות אשם. איך אני יכולה להאשים אותה כשזו החברה האנושית, בעולם בו אנחנו חיים.
אני גרה בתל אביב. להיות אדם לא סטרייטי שם, במרכז העיר במיוחד, זה לא דבר קשה. יש גם את הבדיחה ההיא שאם זוג סטרייטים ילכו שלובי ידיים ברחוב יסתכלו עליהם בפליאה, פשוט כי רוב העיר הם מהקהילה. תמיד כשהזכרתי את בת זוגי או את נטיותיי המיניות, שום דבר לא נתקע. השיחה זרמה. גבות מעולם לא הורמו בפליאה. כמו שתמיד קיוויתי. אני לא עובדת בעיר, ועד שלא הבנתי בעצמי, לפני מספר שנים, למי אני נמשכת ומה אני רוצה, לא הייתי מודעת לבעיה או לאתגר שביציאה מהארון, פעם אחר פעם, במקום עבודה; בפרט כזה שהוא ארגון גדול.
לפני מספר שנים, עמדתי עם קולגה והחלפנו כמה מילים שלא אזכור אותן. עברה מולנו בחורה רנדומלית, שיערה חום ואסוף ב׳גולגול׳, כמו של רקדנית. “היא לסבית, בדוק”. איך אתה יודע, שאלתי אותו. יש לך גלאי? “לא, אבל יש לה קוקו לסביות”. גם אני אוספת את השיער בצורה הזו, ניסיתי להקשות מעט. “אבל שלך לא נראה כמו של לסביות. ואת לא”. שתקתי, ועד היום אני מצטערת על כך, למרות שלא מדובר באירוע משנה חיים. הסיבה היא ששינוי יכול להיווצר דווקא בניואנסים, בבין לבין, בסיטואציות האיזוטריות ביותר. דווקא ברגע הזה של שיחת חולין ששנינו לא באמת רצינו בה וניהלנו סתם כי שיעמם לנו, הייתי צריכה לענות. ולא.
תמיד העדפתי לפשט את העניין כי מבחינתי הוא פשוט. כן, אני מעדיפה נשים. כן, אני לא רוצה להרגיש שאני מסתירה את זה, ולמה? כדי לתת הרגשה של ׳נורמליות׳ מדומיינת למי שמסביבי?
בפעם הראשונה שדיברתי עם קולגה מהעבודה על נטיה מינית כזו או אחרת שלי, הוא פנה אליי בביישנות מסויימת. “אפשר לשאול אותך שאלה אישית?” הבנתי מיד על מה מדובר, אבל העדפתי לשחק אותה אדישה. ברור, שאל מה שתרצה, עניתי. “את… את מעדיפה נשים? זאת אומרת מבחינה מינית. האנשים שתעדיפי לצאת איתם…” עצרתי אותו. “כן”. עניתי בפשטות. תמיד העדפתי לפשט את העניין כי מבחינתי הוא פשוט. כן, אני מעדיפה נשים. כן, אני לא רוצה להרגיש שאני מסתירה את זה, ולמה? כדי לתת הרגשה של ׳נורמליות׳ מדומיינת למי שמסביבי?
מאז אותו רגע התחלתי ללכת לפי עיקרון הפשטות שבניתי לי אט אט, ו׳להכניס׳ את עניין ההעדפה שלי בשיחות רנדמוליות כשזה עלה. ״בת זוגי ואני הלכנו לסרט הזה, הוא מעולה. ממליצה בחום״. ״אני רוצה לטוס לחופשה עם בת הזוג שלי, חשבנו על יוון…״ ומשפטים אחרים בסיטואציות אחרות. אני לא רוצה להפוך משהו שבעבורי הוא טבעי לסיפור גדול. אם בעבורי מדובר בנורמה, אין סיבה טובה מספיק שתשכנע אותי לוותר עבור הנורמה הזו בשביל שלאחרים תהיה, אולי, התמודדות נוחה יותר.
האתגר הוא שלי, בסביבה שעדיין לא מקבלת לחלוטין את הנטיה הזו בכל חלקי החיים. אבל האתגר הוא גם של אחרים, בפרט בסביבת העבודה שמורכבת, לרוב, מאנשים שלא בחרו להיות האחד עם השני באותו חלל, אלא שגורמים שונים כמו יכולות ושכר ומיקום גרמו להם לשהות ביחד משך רוב שעות היום והשבוע והחודש, יצרו מרקם בו הם צריכים לחיות (ולפעמים לסבול. לפעמים להנות ממש) אחד עם השני. מוזר לחשוב שגם חיינו מתנהלים בצורה מסוימת לפי חוקי ״האח הגדול״. אנשים שלא בהכרח בחרנו, בחלל אחד, אבל להרבה יותר מעבר למספר חודשים בודדים.
האתגר שלהם הוא לקבל את אותה טרנסג׳נדרית שרוצה שיפנו אליה בצורה מסויימת. את אותו הומו שהם תופסים כנשי. את אותה לסבית שמנהלת זוגיות עם אישה למרות שהיא ׳לא נראית׳. ולגרום להם להרגיש שהם שווים בין שווים, תוך כדי שמתייחסים לנטייתם כטבעית- כי עבורם היא כזו. זה צריך להיות עד כדי כך מובן ופשוט. לא מובן ולא פשוט? אז יש בעיה. אצלם.
