באורח מפתיע ומאוד לא אופייני לדיוּק הגרמני, הפגישה שאורגנה לנו עם קית’ קינג, פליט הומוסקסואל שהיגר מאוגנדה, ותומאס לכנר, אקטיביסט גרמני למען זכויות להט”ב, התעכבה בדקות ארוכות. בשלב מסוים, קינג התקשר מהדרך לאיש הקשר שלנו וסיפר שעוכב על ידי המשטרה המקומית ברכבת התחתית. זהו חלק מהמציאות היומיומית של פליטים בגרמניה: אחת לכמה זמן, באופן שרירותי לחלוטין, הם מעוכבים קצרות על ידי המשטרה לבדיקה של אישורי שהייה, בדרך כלל בתחנות רכבות, בעוד שההמון ממשיך בדרכו.
“בשבילי זאת הייתה הפעם הראשונה שאני מעוכב על ידי המשטרה”, סיפר קית’, שנמצא בגרמניה שמונה שבועות. “זה תהליך ביורוקרטי רנדומלי לחלוטין – הם פשוט בוחרים בך ומעכבים אותך לכמה דקות. הקטע היותר ביזארי בסיפור, זה שאחרי שהשוטר עיכב אותי לבדיקות – הוא פלרטט איתי. אז אני שואל: למה לא פשוט ניגשת אלי והתחלתי אתי מלכתחילה? היית חוסך את כל הקטע של להשליט סמכות”.
רודפים גייז ואת בני משפחתם
קינג, בן 26, הגיע לגרמניה מאוגנדה כדי לחפש לעצמו עתיד ורוד יותר. כשהכנו את עצמנו לריאיון, העלינו על דעתנו כמה וכמה ספקולציות על המסע המפרך שכנראה עבר כדי להגיע לגרמניה. בדמיוננו הופיעה דמותו של קית’ כשהיא עורכת מסע רגלי אינסופי עם תיק על הגב, אל תוך שטחי גרמניה המובטחת. כששאלנו לבסוף את קינג איך עשה את הדרך הארוכה, הוא קטע את רצף הבדיונות במילה אחת: “במטוס”. כדי להבהיר את הדברים, נציין שאוגנדה איננה אזור מלחמה. המציאות הפוליטית בה רגועה יחסית בימים אלה – אלא שהחיים שם כהומו מחוץ לארון הם סיוט מתמשך.
קינג, שיצא מהארון כבר בגיל 16, נאלץ להתמודד במולדתו עם חוקים מגבילים ומדיניות שנועדה לרדוף אותו. “באוגנדה שולטת תפיסה אנטי-הומוסקסואלית המנוסחת שחור על גבי לבן בספר החוקים”, הוא מספר. אלו הם שרידים שנותרו מהמדיניות הקולוניאלית של הבריטים דווקא, שעיגנו ב-1952 את ההגבלות על משכב זכר בחוקי המדינה. “החוק למעשה מכתיב שכל מי שמקיים אורח חיים הומוסקסואלי נשלח למאסר עולם, והרשויות באוגנדה אכן אוכפות אותו באזורי המדינה השונים. בהמשך, נחקק חוק שהוא אפילו יותר בעייתי לקהילה הגאה כי הפעם לא מדובר רק בהגבלות על האנשים עצמם – מדובר בסכנה ממשית גם לחירות של הקרובים שלנו. החוק הזה אומר, שכל מי שמזוהה עם קשר כלשהו לאדם גאה מבלי לדווח עליו, עומד גם הוא בסכנת מאסר של בין 5-7 שנים”.
התמונה, אם כן, ברורה למדי: להומוסקסואל אין אפשרות לקיים חיים חופשיים במדינה כמו אוגנדה. כתוצאה, אנשי קהילת הלהט”ב הנרדפים שם בוחרים בחלק מהמקרים לחיות במחתרת, או לחילופין, כמו קית’, לנסות את מזלם במדינות יותר ליברליות. יחד עם זאת, מבחינה משפטית מצבם מעורפל – אמנת הפליטים של האו”ם איננה מגינה עליהם מפורשות, ומדינות רבות מנצלות את התחום האפור הזה כדי לגרש אותם.
מדוע קית’ עצמו בחר דווקא בגרמניה? האם זה בשל יחסה המתקדם ללהט”בים, מדיניות הרווחה הנדיבה שלה, או הריבוי האתני שהתפתח בה בשנים האחרונות? קית’ משיב שסדר העדיפויות בקבלת החלטה כמו זו רחוק מלהיות מה שחשבנו שהוא: “אנשים רבים מכל רחבי העולם לא מבינים שההחלטה לאן לעבור לא מתקבלת עבור מדינה ספציפית, אלא בהתאם לשאלה איזו מדינה תיתן את הוויזה הכי בקלות. גרמניה הייתה בשבילי האופציה הקלה והמהירה ביותר”.
“רק” התעללות מנטלית
הפליטים המגיעים לשטחי גרמניה מוצבים במחנות פליטים שונים ברחבי המדינה. עם הגעתו, הוצב קית’ במחנה המונה כ-2,000 אנשים מכל רחבי העולם, הממוקם בשטח חניה נרחב מחוץ לעיר מינכן. התנאים שם דחוקים מהם ופרטיות היא חלום רחוק: “חלקתי חדר אחד עם עוד שמונה פליטים נוספים, רובם מחפשי מקלט מסומליה”, הוא מספר. המילה חדר מעלה על הדעת ארבעה קירות וגג, אך במחנה הפליטים ההפרדה בין ה”חדרים” נעשית על ידי וילונות עבים, כאשר ניתן להציץ ולבחון כל חדר מלמעלה, מלמטה ומהצדדים. הסיווג לתאי המגורים נעשה על פי האזור הגיאוגרפי ממנו היגרו הפליטים, אך ללא התחשבות במרכיבים נוספים. הפליט הוא תבנית נוף מולדתו, ותו לא.
ובשלב הזה העניינים מסתבכים אפילו יותר. החיים המשותפים במחנות לא קרובים לתמונה האידאלית של שיתופיות, חלוקת עבודה ואחווה – ההפך הוא הנכון. פליטים רבים עוינים זה את זה, על רקע אתני, דתי או סתם לחץ ועוני, ואם מוסיפים לכך את בעיית הפרטיות – מתקבלת מציאות יומיומית שהיא בין סיר לחץ לחממה לגידול פשיעה. על רקע הבעיות הללו, קל מאוד להיווכח כיצד החוויה של להט”ב במחנות קשה אפילו יותר (וכן, גם של לסביות, לא רק של הומוסקסואלים, מדגיש קינג). הגישה האנטי-הומוסקסואלית שרווחת בקרב רבים מהפליטים המגיעים מתרבותיות מסורתיות מביאה עמה התמודדות קשה מנשוא עם הצקות, בריונות והתעללויות פיזיות ומנטליות. מלבד פגיעות של אלימות קשה, חברי הקהילה נאלצים להתמודד עם מעשים פוגעניים נוספים כמו החבאת חפציהם האישיים במלתחות הנשים.
מי אמור לשמור מפני מצבים כאלה? מי האחראי שסיטואציות כאלה לא יקרו? התשובה טומנת בחובה בעייתיות נוספת: אנשי האבטחה המסתובבים בשטחי המחנה הם פליטים בעצמם, המגיעים אף הם ממדינות העוינות בחלקן את הקהילה הלהט”בית, וכך נוצר מצב שבו אין למי לדווח על מקרי אלימות והתעללות. נותר רק לספוג. “אני אישית לא עברתי התעללות פיזית, אבל אני עובר התעללות מנטלית מדי יום”, אומר קינג. “זה פשוט מצב מגוחך כי אין למי לדווח, המאבטחים, שהם למעשה פליטים בעצמם, עוברים ורואים במו עיניהם התעללויות רבות, ומעמידים פנים כאילו לא היו דברים מעולם”.
הסיטואציה הבעייתית מול השומרים מתווספת לאינטראקציות מורכבות נוספות, למשל – מול החברים למחנה. לעתים מול החברים לחדר אפילו. “כאן אני חווה את האפליה ואת ההתעללות באופן יומיומי כי אני נמצא עם האנשים האלה, ישן איתם, אוכל איתם – מה שלא הייתי חייב לעשות באוגנדה”, מספר קית’. “במציאות של המחנה אתה כל הזמן צריך עזרה מאנשים כי אין מידע, אתה צריך להיות איתם במגע. אני חייב לדאוג לעצמי ולשאול אחרים מאיפה אני משיג בגדים ואוכל ואיפה אני יכול לראות רופא”.
מרבית הפליטים במחנות נמצאים במצב כמעט מתמיד של חוסר מעש. הם אינם רשאים לעבוד למשך תקופה של לפחות שלושה חודשים, וגם אחריה, קשה להם למצוא העסקה ראויה, לרבות אנשים שהגיעו עם רקע מקצועי פורה או הסמכה משמעותית. השעמום מביא את חלקם לצריכת סמים ולשתיית אלכוהול והופך את המחנות למיני זירת מלחמה. במציאות כזאת, במטרה לשמור על שקט תעשייתי, הקהילה הלהט”בית בתוך המחנה צריכה לצמצם את עצמה, לשקול כל מילה וכל התנהגות, ובאופן אבסורדי – להמשיך בהסתרת הנטייה המינית. ממש כמו בבית.
קית’, שמבחינתו כבר עבר את שלב ההסתרה בחייו, מתקשה לקבל את המציאות הזו. “באוגנדה, כשידעתי שאני לא יכול להגשים את עצמי ולחיות בחופשיות, חלמתי על מקום שמחכה לי אי שם ושבו אני אהיה מאושר. זה מה שהחזיק אותי. זה מצחיק כי מה שראיתי לנגד עיניי היה החיים החדשים שלי פה בגרמניה, אבל להיות במחנה, זה פשוט כמו לחזור הביתה”.
מסיבות פלאפונים
קינג היה אקטיביסט למען זכויות הקהילה הלהט”בית עוד בימיו באוגנדה. כשהגיע לגרמניה, חַבָר במסגרת פעילות הארגון “Rainbow Refugees” לאקטיביסט ולפעיל זכויות האדם המקומי, תומאס לכנר. לכנר, הומו בעצמו, הגיע מתעשיית המוזיקה במטרה לקדם את זכויותיהם של חברי הקהילה הלהט”בית. “לפני שהתחלתי את הפעילות בארגון Rainbows Refugees”, הוא מספר, “פעלתי במסגרות שונות לקידום שיח שוויוני בין הקהילה הלהט”בית לאוכלוסייה כולה, ועם תחילת הגעתם של הפליטים, כשהבנו שהמחנות שלהם ממוקמים כל כך קרוב אלינו, והמציאות שם מחפירה ומדכאת – הבנו שאנחנו חייבים לעזור גם שם”.
זהו סיפור בלי סוף. מצבם של הפליטים הלהט”ב לא השתנה עדיין, אך ניתן לראות אופטימיות באופק עם חיבורים ייחודיים כמו זה שנוצר בין לכנר לקית’. כדי לכתוב לעלילה הזאת סוף חיובי, כנראה שכל מה שדרוש הוא להכיר את האנשים עצמם באמת ומקרוב. לכנר וחבריו נעזרו במוזיקה ככלי שעשוי לקשר בין אוכלוסיות שונות ונפרדות. בנוסף למפגשים ולדיאלוגים שקיימו, הפיקו “מסיבות פלאפונים” בהן כל אדם יכול לחבר את הפלאפון האישי שלו למערכת ההגברה וכך ליצור רשימת השמעה מגוונת המשלבת סגנונות מוזיקה שונים המגיעים מתרבויות שונות. “לא רצינו ליצור נישה נפרדת לפליטים, ולכן הזמנו חברים שלנו ותושבים שונים ממינכן להשתתף במסיבות. כך, הקהל המגוון יצר תחושת אחידות וסולידריות”.
הכותבות נוי מאיה ושיר הדר הכינו את הכתבה במסגרת חילופי סטודנטים למינכן של החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב
