fbpx

"13 הוא מספר השנים שאנחנו שורדים לבד, עם 0 תמיכה או עזרה מהמדינה"

"במקום לקבל צדק, אנחנו נאלצים לבקש תרומות מאזרחי ישראל הטובים. כי המדינה הפקירה אותנו. מאז האירוע, שנים על גבי שנים, הבטיחו לנו הרבה הבטחות. אמרו שיעזרו ויהיו לצדנו, אבל כנראה שהמדינה יודעת רק להבטיח"
עצרתהזכרוןלברנוער2022

ביום שני האחרון ציינה הקהילה הגאה 13 שנים לרצח בברנוער. הרצח הותיר צלקת בליבה של הקהילה הגאה, והיא מדממת עד היום. השנה בחרו מארגני עצרת הזכרון להתמקד בין השאר בנפגעים ששרדו את הטבח ונשארו בחיים, אך אינם זוכים לאף תמיכה או סיוע מהמדינה.

בזה אחר זה עלו לבמה נפגעי הברנוער, הניחו בצד את הממלכתיות, ושפכו בכאב את כל מה שעל ליבם. בין הנואמים היה יונתן בוקס, שנפצע קשה במהלך ה]יגוע ונותר בכיסא גלגלים.


"אני יונתן בוקס, היום בן 27 ,אבל בלב כנראה תמיד אשאר אותו הילד בן ה-14. ב-1 לאוגוסט 2009, בדיוק היום לפני 13 שנה, החיים שלי השתנו ב-180 מעלות. אדם שהחליט לקחת את החוק לידיים, ולירות בילדים תמימים, שבחיים לא פגעו באף אחד, שרק רצו לחיות את החיים בדרך שלהם, רצח את ליז טרובישי – חברה שהייתה כמו הנפש התאומה שלי, ואת המדריך ניר כץ, זכרונם לברכה.

מילד שמח, שאהב לרקוד ולחיות את החיים, ברגע אחד, הפכתי לפצוע קשה בסכנת חיים, שחייו מוכתבים ע"י מספרים:
2 הוא מספר הקליעים ששינו את חיי: 1 בריאה ו-1 בעמוד השדרה: הפכתי לילד סיעודי על כיסא גלגלים, עם שיתוק מהחזה ומטה.
7 הוא מספר הימים שהייתי בתרדמת, עד התעוררתי למציאות חדשה שבחיים לא דמיינתי שאחווה.

כמעט שנה הוא הזמן שחייתי בבתי חולים, כי גרנו בקומה 3, ללא מעלית, עד שהוריי מצאו דירה נגישה, וכי את המדינה לא עניין כל כך אם אחזור הביתה או לא.

נשארתי סופי שבוע שלמים בבית החולים, בזמן שכל הילדים במחלקה בתל השומר נסעו לסופ"ש לנוח בבית. אני נשארתי לבד במחלקה רק עם האחיות. אמא שלי לא עזבה אותי לשנייה אחת, והייתה איתי כל תקופת האשפוז שלי. מאישה עצמאית עם עבודה מסודרת, ברגע אחד, איבדה את כל עבודתה ופרנסתה.

13 הוא מספר השנים שאנחנו שורדים לבד, אני וההורים שלי, עם 0 תמיכה או עזרה מהמדינה.

יומיים אחרי, ראש הממשלה לשעבר ירד למקום האירוע, אינסוף הוא מספר ההבטחות שקיבלנו ממנו!

עוד בנושא:  הפגנת תמיכה בנפגעים - הקהילה הגאה שוברת את קשר השתיקה ואת מחסום הבושה


ב-1 לאוגוסט 2009 היינו 2 נרצחים, ולפני שנתיים הפכנו ל-3 נרצחים. היינו יכולים להישאר רק 2, אם לא היינו מאמינים למדינה – למדינה שהבטיחה שתדאג לילדי הברנוער. חן לנגר זכרונו לברכה, שהרים ידיים לפני שנתיים, זעק לעזרה במשך תקופה ארוכה, והיה האיש שתמיד רצה את הצדק שהגיע לנו: הצדק לא לחיות בתנאי קושי – רק כי אנחנו לא מוכרים כנפגעי פעולות איבה או טרור. הצדק לא להתחנן לכיסא גלגלים ולציוד רפואי.

אבל במקום לקבל צדק, אנחנו נאלצים לבקש תרומות מאזרחי ישראל הטובים. כי המדינה הפקירה אותנו. מאז האירוע, שנים על גבי שנים, הבטיחו לנו הרבה הבטחות. אמרו שיעזרו ויהיו לצדנו, אבל כנראה שהמדינה יודעת רק להבטיח. אם החקירה של הברנוער היא החקירה הכי יקרה בכל תולדות המדינה, אם המדינה כל כך רוצה צדק, למה היא לא נותנת לנו אותו? למה לא עוזרים לפצועים בחיים שאחרי? למה אנחנו צריכים להגיד תודה על כל בוקר שאנחנו מצליחים לקום? למה?

חשוב לי להזכיר שב-1 לאוגוסט 2009 היינו 11 פצועים, והיום נשארנו 10. בבקשה, אל תתנו לנו להישאר רק 9.

הרצח בברנוער הוא פיגוע לכל דבר ועניין! הגיע הזמן שגם המדינה תבין את זה! אנחנו לא יכולים לתת למספר הנרצחים להמשיך לעלות. אנחנו לא נתמודד עם זה נפשית! אחרי שחן הרים ידיים והתאבד, התאפקתי למשך 3 חודשים ועד היום בקושי חזרתי למסלול.

אני רוצה להודות לכל מי שהגיע לכאן היום, לתמוך בנו ובמאבק שלנו לצדק. תודה שאתם, האזרחים, נותנים לנו את הכוח להמשיך להילחם ולא להרים ידיים. תודה לכל מי שהגיעה וזה הרגע האמיתי לראות את כוחה של הקהילה".

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן