בשבוע האחרון הגיעו אלפי ישראלים לצפות במחזמר פריסילה מלכת המדבר, המתאר את סיפור מסען של שלוש מלכות דראג ברחבי יבשת אוסטרליה.
לסיכום ההופעות בישראל, אפשר היה למנות את כמות הרקדנים המוכשרים, את מספר הלהיטים הוותיקים הזכורים מהסרט או את מספר הלהיטים החדשים שנוספו לגרסה הבימתית, וכמובן את כמות התלבושות שבמקרים רבים היו מרשימות אפילו יותר מהתפאורה.
אבל יש דבר אחד שאי אפשר לכמת – את עצמת השינוי שעבר העולם מאז יצא הסרט ועד ליום שהפך למחזמר בינלאומי.
אבל בואו נניח לרגע את העולם בצד, ונתייחס לשינוי שעבר עלינו – הגעתו של המחזמר הלונדוני לתל אביב עשתה שני דברים חשובים – קודם כל היא חשפה את הישראלים לז’אנר מחזות הזמר, שעם כל הכבוד למרי לו, נמצא עדיין בחיתוליו. הישראלים נחשפו לעצמה המלאה של מחזמר כמו שמחזמר צריך להיות – השחקנים, השירים, התלבושות ואבק הכוכבים והפיות באופן כללי.
אבל יותר מזה – המופע הביא את סיפור אמנות הדראג לקדמת הבמה, והעלה את פיסת התרבות הלהט”בית על הפרקט של מעוז הגבריות הישראלי.
הקהל בהופעות שנערכו בהיכל היה מורכב מצעירים ומבוגרים, זוגות ומשפחות, נשים וגברים, שספק אם היו מוכנים לסוג כזה של שואו ולעצמה כזו של מסר.
בסיום המופע, רבים בקהל הודו בפני שבהתחלה היה להם קצת קשה להתרגל, אבל עם הזמן הם נסחפו.
רבים מהם לא באמת ידעו לאן בדיוק הגיעו – “הגענו בגלל השואו”, “ההורים ראו בחו”ל והמליצו”, או “עד שמגיע כזה דבר גדול לישראל”, היו חלק מהתשובות שקיבלנו כששאלנו אותם למה בחרו לבוא ולצפות במחזמר.
אך בסוף המחזה הם יצאו אחרים. דיברו כמובן על השירים, על התלבושות ועל הגלאם (בלי באמת להשתמש במילה), אבל גם על הילד שמקבל את אביו מלכת הדראג, על הליידי הטרנסית מקבלת את העובדה שהיא כבר לא צעירה, ואפילו על הישבנים של הרקדנים שמקבלים תשומת לב מרובה במהלך המופע. כל אלו הפכו לשיחה לגיטימית, מיינסטרימית, זורמת ומרגשת.
למה מרגשת? כי בפעם הראשונה שראיתי את הסרט פריסילה מלכת המדבר, היה כשהוא שודר בטלוויזיה. חצי בהחבא הצצתי כדי לראות את הנעשה על המסך, מבלי להתפס מתעניין מדי בפני בני משפחתי כדי שלא יחשדו.
ואתמול בהיכל, ישבתי מוקף במשפחות, ילדים ומבוגרים, מביטים מרותקים במראות שאני כל כך רציתי לראות ופחדתי. צוחקים, מתרגשים, שרים, ובסוף גם נעמדים ומוחאים כפיים.
“העיר היא מקום מסוכן, אבל בשבילנו היא המקום הכי בטוח”, אומרת ברנדט במהלך המופע. אנחנו יודעים על מה היא מדברת.
גם בשנת 2016 הערים הגדולות הן עדיין המקום הבטוח ביותר לקהילת הלהט”ב, אך עדיין לא בטוח באמת. העצירה של פריסילה בתל אביב סיפקה לנו כמה רגעים של בטחון – שאנחנו יכולים להרגיש קצת יותר בטוחים כקהילה בעיר שלנו, וקצת יותר בטוחים בשינוי שמתרחש, גם אם לאט, שבסופו נוכל להרגיש בטוחים בכל מקום.
תודה.
