“צאו לדרינק בדיטי, בשפגאט, או בכל מקום בילוי גאה אחר, וצאו להצביע”

---

צילום: פייסבוק

נתחיל בוידוי, אני לא אובייקטיבי.

אני לא אובייקטיבי ביחס לאגודת הלהט”ב או ביחס למרצ ואני גם לא אובייקטיבי ביחס לשפגאט, הוא ילד שלי, תמיד ישאר. אני יודע איפה השם שלו נבחר, אני זוכר מי אמר את השם לראשונה ואיפה זה קרה. אני אוהב כל לבנה שם, יש לי זכרון מכל פינה, גם כשצובעים אותה מחדש. האובייקטיביות שלי התפוגגה גם כשהחלטתי למקם את המשרד שלי מעבר לכביש. אולי עשיתי את זה כדי להקשר בחזרה, אולי כדי לשחרר. נראה לי שכדי להשלים. בכל מקרה, משרד השיווק והחנות שנפתחה יחד איתו, מבוססים על הצלחת השפגאט. אני מתפלל ליום שהוא יפעל, מלא עד אפס מקום, מהבוקר עד הלילה, וחוזר חלילה. חוץ משבת כן? :).

אני גם לא אובייקטיבי ביחס לדיטיאם. ניר נוי, בן הזוג שלי בחודשיים האחרונים, הוא גם הבעלים. חבר חדש ישן בקהילה המקומית. יש לו הרבה ניסיון, ויש לו גם פער של שש שנים, בהן גר מעבר לים. נירו השקיע את כל הכסף שחסך בהקמה של הדיטי, ופתח אותו לבדו. כמה רחוק נלך בשביל להגשים חלום. הכרנו כי הוא רצה ייעוץ, כשאני רציתי סטוץ. הסטוץ היה טוב כל כך שרק רציתי עוד. הפגישות הפכו לדייטים, והמיטה הפכה לשלנו. אני גם לא אובייקטיבי כי חברים שלי התחילו לעבוד שם. אני מבלה שם כמעט כל ערב והספקתי כבר להתאהב בברמנים, בכמה לקוחות ודיג׳יים ואפילו במארח. אני רוצה בהצלחה של הדיטי מכל הסיבות האלה וגם כי אני הומו, תושב פלורנטין.

חוסר האובייקטיביות שלי לא מנע ממני לעשות סבב תיקונים לטקסט הזה, בשעה חמש בבוקר, אחרי כמה שעות של נדודי שינה שהביאו אותי למקלדת. ובטקסט הזה אני רוצה להציע כמה סיבות לבוא לדיטיאם.

אחד- הוא מזכיר את האשמורת, המקום שממנו נכנסתי לחיי הלילה. שם הכרתי את שימי קוברסקי, הדיגיי והבעלים של הקקטוס והקלבסה. שימי נתן לי לעצב לו פוסטרים, ובתמורה לימד אותי את הצעדים הראשונים של הזירה הזו. כבר יותר מדי זמן לא היה בעיר בר גאה שאפשר לרקוד בו. לרקוד ממש, עם כל הגוף, בלי כסף כניסה ועם בר משקאות במחירים שאפשר לשלם. בדיטי רוקדים.

שתיים- הדיטי מזכיר גם את המינרווה, הבר הגאה הראשון שנכנסתי אליו בחיי (ואז העברתי שעות בספסל בחוץ עם קפוצ׳ינו מהמכונה ממול). משהו בבר הגדול והרחב שנחשף איך שנכנסים, או בעשן שבאויר, אולי זאת התאורה או המדרגות (במינרווה למטה, בדיטי למעלה) שהובילו לחדר מסתורי עם שולחן פול וחוויות מיניות משוחררות. ושלוש- שהיא הסיבה שאני כותב לפנות בוקר, גם את הלייקה מצאתי אתמול בדיטי. הקירות השחורים, המוזיקה האלקטרונית, הסאונד שחודר ואווירת הסקס שבין המבטים. נזכרתי בלילה ההוא, בקומה השניה של הלייקה, שם בפעם הראשונה בחיי עשיתי סקס עם בעלים של בר. במחסן. 

יש בדיטי גברים ותמיד יש גם כמה נשים. במוצאי שבת לעומת זאת, יש גם כמה גברים. יש בדיטי את המוזרים הקבועים של הברים. למדתי להתאהב בהם בלילות הבודדים הרבים שהעברתי בשפגאט. יש בדיטי מזרחים. הרוב. יש בדיטי היפסטרים ודראגיסטיות שמופיעות בהפתעה ועולות על הבר. יש תמיד כמה תיירים. יש בדיטי ברמנים חתיכים בקטע מפחיד, כאלה שאפילו אוהבים לחייך. יש בדיטי ערבים, אולי בזכות המיקום או אולי בזכות המוזיקה המטריפה של סג׳ה, בכל יום שני. בערבי שישי יש בדיטי ליין הופעות פורן-איידול, כמו זה שהשתתפתי בו באוסטין, טקסס (התיעוד הושמד, תשאלו את שחר לוי). ויש בדיטי גם ליין סטרייטים. אתם קולטים? ליין סטרייטים בבר גאה, רק על זה, מגה לייק. אגב, זה בימי רביעי. כבר אמרנו לא אובייקטיבי?

אוקי, אז לא אהבתם את השמות של הקוקטיילים. לא יכול להגיד שאני חשבתי שזו הברקת השנה אבל אהבתי את התעוזה (וגם עיצבתי את המודעה כן?). ואם נשים לרגע את ההחלטה השיווקית במקומה, המרמור והציניות שיצאו ממקלדות ומסכים של חברים בקהילה מעידים על הסיבה החשובה ביותר למה כדאי למהר ולהגיע לשתות דרינק בדיטי. או בשפגאט, או בכל מקום בילוי גאה אחר. הקהילה הגאה נמצאת ברגע קריטי, מסוכן במיוחד לעתידה. המטוטלת נמצאת בתנופה הנגדית ואנחנו צפויים להתמודד עם אתגרים מבחוץ, בעוצמות שרובינו כנראה לא הכרנו מעולם. זה הזמן להתחזק. זה זמן טוב לשדרג את המוסדות, להרחיב את מקומות המפגש, לתקן את מערכות היחסים ולהשקיע בעסקים הגאים. זה הזמן להתלכד. 

אני לא נביא זעם. אני לא נביא בכלל. קראתי קצת היסטוריה ובמשך עשור למדתי להכיר את הקהילה, לעומקה ולרוחבה. הזהות הלהט”בית והערכים הגאים הקיפו אותי, ועודם, באופן שלא מאפשר לי להתרחק או להתחמק. גם כשחשבתי שאני רוצה. אני נשאר הומו ואני נשאר גאה. אתמודד עם כל מה שהזהויות האלה עוד יציפו בחיי, כמו עם הזהות היהודית שלי. גם בה בחרתי להיות גאה. הזהויות האלה בוערות בי לבקש מכם – בשבת הקרובה, תתפללו. תתפללו בריקודים, בזיונים, על סמים או על ארוחת שבת. תתפללו בלחש, בצחוק או בגניחות. תתפללו כי בשבוע הבא יוכרע עבורינו פור. לפה או לשם, הדברים לא יראו שוב כפי שנראו. תתפללו בשבת כי ביום שלישי הקרוב, תפילות לא יביאו גאולה, רק עבודה. צאו להצביע ותוודאו שאף אחד סביבכם לא נשאר אדיש, תתעקשו שכמה שיותר מהסובבים אתכם מבצעים את חובתם המוסרית והחברתית, לבחור עתיד. 

אפשר לטעון שגם בפוליטיקה אני לא אובייקטיבי, לכן את הפתק שלי אשמור לעצמי.