אני כותב את הכתבה הזאת מתוך חווית סיפור חיים, כאדם שמספר על עצמו וכאדם שסיפור החיים שלו מהווה פלטפורמה הרבה פעמים לשיח, לפעולה חברתית או לייצוג במרחב. אני כותב את המאמר מתוך הנחת יסוד שלהט”בים הם כאלה שמספרים על עצמם ואת הסיפור של עצמם בצורה אינטנסיבית לעצמם על מנת ליצור סדר, ולאחרים על מנת להשיג לגיטימציה חברתית. אני גם חושב שפעולת הסיפר יכולה ליצור שינוי בעולם אבל גם לפגוע בו בזמן במספרים.
מדוע אנחנו מספרים את עצמנו?
להט”בים יוצאים כל הזמן מהארון. המונח אמנם מצביע על פעולה עם כיוון אחד, שנשמעת בלתי הפיכה ומתרחשת רק פעם אחת, אך למעשה יציאה מהארון היא תהליך שלא נגמר[1]. כשהתחלתי לצאת מהארון, הייתי עונה על שאלות קבועות: איך אני בטוח שאני כזה? מתי גיליתי? בהמשך החיים, עם תחילת ההתנדבות שלי בארגון ההסברה והחינוך של הקהילה הדתית הגאה (שב”ל) הייתי צריך לספר עד כמה אני דתי, מה המשברים שהיציאה מהארון העבירה אותי ואיך הקשר שלי עם המשפחה שלי נראה כיום.
לאורך השנים אספתי לעצמי סיפורים קטנים ופאנצ’ים קלילים, הפרזתי בתיאור תחושות וצמצמתי בפרטים כדי להנגיש את הסיפור לקהל שהוא לא אני, לקהל שהוא לא להט”בי, לקהל שמרני. עיצבתי את הסיפור שלי ככה שהוא יראה ש”תמיד הייתי ככה”, הדגשתי את הנקודות שמעוררות אמפתיה מצד קהל השומעים, סילקתי את החוויות שנוגעות לחיפוש ולגילוי המיני-גופני כדי לא לעורר סלידה. במקום לשתף בהתלבטויות ובקשיים, רציתי הרבה פעמים להעביר מסרים שתואמים את יעדי המאבק. בתור אדם דתי, הדגשתי את העובדה שזהות דתית ולהט”בית היא אפשרית, ניסיתי להסיט את המחשבה בנוגע לסתירות בין התפיסות ואולי בדרך מחקתי ניואנסים שעדיין התלבטתי בהם.
עצרתי את עצמי מדיבור ללא הפסקה. “לא את זה, זה יותר מדי רדיקלי, זה פחות מדי דתי, זה מאשש הנחות יסוד הומופוביות, זה תומך בתפיסה שרואה את הדת כמוקד לדיכוי, החוויה הזאת יכולה להשתמע כפוגענית”. אני לא יודע כמה דברים שכחתי בגלל השכתוב הבלתי-פוסק הזה, אני גם לא יודע כמה יצרתי מחדש בתהליך של כתיבת הסיפור הנעים ביותר לשמיעה.
אני מבקש להתחיל היום לחשוב על הנושא, לתהות אילו מחירים להט”בים משלמים כשהם מספרים את הסיפור שלהם על פי הכללים ה”ברורים”[2], בצורה שתאפשר קבלה בצורה הקלה ביותר לתוך החברה הנורמטיבית. למען זאת, אני אנסה להציג מודל כללי של סיפור יציאה מהארון שחוזר על עצמו במקרים רבים, לאחר מכן, אני אצביע על נקודות בעייתיות בסיפור זה מתוך חוויות חיים ומתוך הספרות המחקרית, ולבסוף אמנה כמה כיווני המשך אליהם ראוי יהיה לצעוד.
הסיפור הלהט”בי הנכון
ישנם נרטיבים ורעיונות מכוננים רבים שמתבטאים בתהליך היציאה מהארון, בפסקות הבאות אני ארצה להתרכז ב-2 תמות חוזרות בעלות משמעות רבה: “תמיד הייתי ככה”, ו-“הלהט”ב הסובל”.
תמיד הייתי ככה
סיפור היציאה מהארון מניח זהות לכידה וקבועה. בהתאם לכך, סיפורי יציאה מהארון מעוצבים סביב רגע הגילוי הראשון, החשד שמוביל לתקופת בלבול שנגמרת בתוצאה הסופית: אני בעל זהות X (וכך גם אשאר). לפעמים הסיפור הולך מעט אחורה ומנסה להצביע על רמזים מטרימים בדרך, “ברור שגדלתי להיות הומו, תראו את התמונה שלי מופיע בתפקיד פיה בהצגת סיום כיתה א'”. אנחנו מסתכלים על הביוגרפיה הפרטית שלנו כמו סיפור מתח: מצביעים על אירועים נעלמים בתור הנקודות שכבר הצביעו על סיום העלילה. לעיתים באמת תמיד היינו ככה. באמת שיחקתי בברביות, באמת לא ידעתי לרכב על אופניים, באמת התייחסו אליי כ”ילד העדין”, אני באמת נמשך רק לגברים וחושב שכך יהיה גם בהמשך.
למרות זאת, לעיתים אני מדגיש את הנקודה הזאת כדי להתנגד לדעות נגד: כאלה שחושבות שאפשר לשנות אותנו, כאלה שחושבות שאם נצא מהארון אז זה יוביל לכך שעוד אנשים יגלו שהם לא סיסג’נדרים והטרוסקסואלים, כאלה שמנסות להתחקות אחרי הטראומה שהובילה לכך שהזהות המגדרית או המינית שלנו אינה קונפורמית. בשביל זה, אנחנו משטיחים מעט פרטים. לא כדאי להתעכב על הפעם שהתאהבתי בבחור למרות שאני מגדירה את עצמי כלסבית, זה פוגע במאבק הכללי. לא להעלות את העובדה שפגישה עם טרנסים גרמה לי לחשוב מחדש על המגדר שלי, זה יצביע שיש בזהות שלנו משהו שקשור בבחירה, זה יראה שזהויות משתנות עם הזמן.
כשאנחנו מספרים שתמיד היינו ככה אנחנו בעצם אומרים שאנחנו לא יכולים אחרת, אם תמיד הייתי כך משמע שאני לא יכול להשתנות, אז בבקשה תקבלו אותי. אנחנו מוחקים את כל הניואנסים האחרים של הסיפור שלנו, את הרגעים בהם התלבטנו וחקרנו. את ההתלהבות, הבלבול וההעזה בנשיקה הראשונה, את העובדה שלפעמים גם היום כשמדברים על מגדר אני לא בהכרח יודע איפה למקם את עצמי, ושזה כבר לא מפחיד אותי.
הלהט”ב הסובל, הארון המדכא
כשלהט”בים מספרים על העבר שלהם הם מספרים על הקושי שהם עברו. אנחנו מתארים את הסיפור של עצמנו כמעבר מחושך לאור, משנים של בדידות אל פתרון הסיפור: היציאה מהארון אל האור המחטא של הנראות הלהט”בית. הקושי אינהרנטי לסיפור שלנו: אם אתה חלק מהקהילה, כנראה היית בארון. אם היית בארון, בוודאות גבוהה גם סבלת. להט”בים גם משתמשים בסבל ובנתונים אמפיריים בשביל לשכנע את הצד השני: מצביעים על אחוזי אובדנות ודיכאון בקבוצות שונות בקהילה הלהט”בית, טוענים על המחיר הנפשי שתלמידים ובני נוער משלמים כאשר הם נמצאים בארון.
יחד עם חשיבות הטענות שפירטתי, אני חושב שראוי לשאול מה אנחנו לא אומרים כשאנחנו מספרים על הסבל שעברנו, איזה הצדקות אחרות לקיום שלנו אנחנו לא משמיעים?
אני חושב שכשאנחנו משתמשים באמפתיה ורחמים על מנת לקבל לגיטימציה ציבורית אנחנו פורצים חומות של אדישות ומאפשרים לעצמנו להתקבל בקהלים שלא היו מקשיבים לנו אחרת. יחד עם זאת, בו בזמן אנחנו ממצבים את הלהט”בים כאחרים וכשונים, ככאלה שרק בגלל שהם סובלים ראוי לא להתנכל אליהם. רק מי שסבל באמת, שהוכיח לחברה שהוא ממש רצה להשתנות אבל לא הצליח ראוי לרחמים ולקבלה. אני חושב שראוי לקחת את הרעיון הזה צעד נוסף ולתהות האם הסבל הוא לא דרך אחרת של ההטרונורמה להפעיל אלימות על להט”בים בדרך עקיפה. גם אם אנחנו מאפשרים לכם להתקבל בחברה: אתם בהכרח צריכים לחוות את תחילת חייכם בצורה שלילית.
כשהלגיטימציה מגיעה בשם הסבל אנחנו מאבדים צורות שיח אחרות. אנחנו מפספסים את האפשרות לדון על צורת החברה הראויה אליה אנחנו שואפות: אנחנו לא יכולות לדבר על העתיד כשאנחנו עוסקות ללא הפסקה בדרך בה סבלנו בעבר. אם הסיפור האישי שלנו עוסק בארון שלנו, הוא יעסוק פחות בדרך בה גיבשנו את הזהות הפוליטית שלנו, בימים הראשונים בהם התחלנו לראות את הדרך בה העולם מתייחס אלינו וכעסנו.
כשאנחנו מספרים שתמיד היינו ככה אנחנו מוחקים את כל הניואנסים האחרים של הסיפור שלנו, את הרגעים בהם התלבטנו וחקרנו. את ההתלהבות, הבלבול וההעזה, את העובדה שלפעמים גם היום כשמדברים על מגדר אני לא בהכרח יודע איפה למקם את עצמי, ושזה כבר לא מפחיד אותי
הבעייתיות שבתמות
תוך כדי השרטוט של שתי התמות האמורות, ניסיתי להצביע על איזורים וחוויות שנמחקות על מנת להדגיש כאלה אחרות. ההתבססות על סבל ואמפתיה, יחד עם ניסיון לספר את הסיפור הלהט”בי כסיפור על זהות לכידה וקבועה מאפשרים לנו לחצות גבולות מסוימים, אך בו זמנית מקבעים את הלהט”בים כאחרים. הסיפור שנוצר משמר את הנחת היסוד המשמעותית ביותר של ההטרונורמה: דיכוטומיה בין זהויות להט”ביות לסיסג’נדריות וסטרייטיות כקטגוריות יציבות וברורות[3]. הדיון הסוציולוגי בנוגע לעיצובים מסוימים של סיפור היציאה מהארון צריך הרחבה מסוימת, אך בכתבה הזו אני ארצה להצביע על השלכות אישיות של פעולת הסיפור.
המחיר הראשון אותו להט”בים משלמים הוא אובייקטיפיקציה וניכור של הסיפור שלהם. ציון אליאש, פעילה להט”בית, כתבה פוסט בפייסבוק כך:
“ואולי הכי גרוע: החיים שלך הופכים לסיפור. בעל כרחנו החזרות הופכות אותם לעלילה מסודרת: אקספוזיציה, שיא, התרה. יש הרבה השטחה של מורכבויות. את לא רוצה לפרוש בפני כל זר־למחצה את הבפנוכו של מערכת היחסים שלך עם אבא שלך, נניח. או דקויות של זהות מינית או רומנטית.
וגם הרגש נשחק: בעל כרחך נכנסת ציניות לתמונה. את כבר יודעת איך לספר את הסיפור שיהיה אפקטיבי במקסימום. הכאב הוא אותנטי – הדמעות הן אותנטיות כי פאק גם בפעם המאה זה עדיין כואב – ובו זמנית את יודעת שהוא שימושי, והידיעה הזאת מוסיפה זרות וניכור למה שהוא הכי אישי ופרטי והכי קרוב לליבה שלך.”
כשאנחנו מספרים את הסיפור שלנו שוב ושוב, כשאנחנו משתמשים בו ככלי (רב-עוצמה) לשינוי חברתי, אנחנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ, מתנכרים לחוויות שלנו. ההזדהות והתהליך הרגשי אותו השומע עובר מגיעים לפעמים על חשבון החיבור העצמי שלנו לסיפור שלנו. מעבר לכך, הסיפור האישי ממשיך להעמיד את הלהט”ב כאובייקט עליו צופה הסובייקט ה(בד”כ)סטרייט. הנורמלי והנורמטיבי תוהים מבחוץ על חווית החיים הלהט”בית ומקבלים תשובות, החוויה הלהט”בית היא זו אליה מופנה היצר החטטני, זו שמצוירת כאקזוטית, כשונה. מערכת היחסים של מרכז/שוליים משתמרת תוך כדי פעולת הסיפור.
הניכור הזה לא רק מתבטא ביחסים של להט”בים עם יתר החברה, אלא גם מחלחל אל היחסים בתוך הקהילה. הסיפור אשר הובנה אל מול עיניים חיצוניות (קיימות או מדומיינות) משמש אותנו אל מול להט”בים אחרים, וכך מוטמע לתוך השיח הפנים-קהילתי. ראוי לחשוב עד כמה אנחנו מרגישות צורך להדגיש את הסבל שעברנו במהלך הדרך, כמה מהר אנחנו בוחרות להיחשף ולספר את הסיפור שלנו גם במרחבים קהילתיים?
כיוון חשיבה נוסף בנוגע למחירים אותם להט”בים משלמים עובר בהגות של קרול גיליגן. גיליגן הינה פסיכולוגית אמריקאית, אשר עבודתה המפורסמת ביותר עסקה בהתפתחות המוסרית של ילדים וילדות. גיליגן הצביעה על כך שכאשר ילדים וילדות גדלים אל תוך החברה הפטריארכלית והשוביניסטית הם עוברים תהליך של השכחת ידע קיים. כדי להתאים לסטריאוטיפ הגברי, ילדים צעירים שוכחים ידע בנוגע לקיום מערכות יחסים, בנוגע לרגישות כלפי הסביבה. כדי להתאים לתבנית הנשית, ילדות ונערות שוכחות את הקול שלהן לטובת העמדה שמכתיבה להן הפטריארכיה בנוגע לדרך ה”ראויה” בה נשים צריכות לפעול. השכחת הידע יוצרת דיסוציאציה[4], מושג אותו גיליגן שואלת מעולם הטראומה, אשר משמעו ניתוק של האדם ממחשבותיו, תחושותיו וחוויותיו.
אני חושב שניתן לקחת את השימוש של גיליגן במונח דיסוציאציה ולהחיל אותו על להט”בים. ניתן לשאול מה פעולת הסיפור (לעצמי ולאחרים) הזה עושה למבנה הנפשי והפסיכולוגי של להט”בים שונים. בהשאלה, אפשר להצביע על פעולת הסיפור שמשטיחה מורכבויות והתלבטויות, שמציירת אותו בכיוון לינארי אחד ושמדגישה את הסבל והעצב שהלהט”ב חווה ככזאת שדורשת מלהט”בים להשכיח מעצמם ידע קיים. ידע שהתקיים כאשר הם עדיין לא היו צריכים לספר את עצמם לדעת ולהכניס את הסיפור שלהם לקטגוריות המקובלות. מחקר בנושא יבחן מהם המחירים האישיים אותם אנחנו משלמים כאשר אנחנו מספרים את עצמנו ללא הרף, וינסה להתחקות אחר דיסוציאציות שונות.
כיוונים להמשך, או: מה אפשר לעשות?
השראה מהשיח הביסקסואלי הדתי – שיח הלגיטימציה של הומואים ולסביות בציבור הדתי עסק עד כה רבות בשאלת האלטרנטיבה. הומואים, לסביות ולעיתים גם טרנסים בעלי זהויות בינאריות (גבר / אישה) זכו ללגיטימציה בשל ה”הבנה” כי הם לא בחרו בזהויות שלהם, וכי הם מבקשים עדיין להיות דתיים. הזהות הביסית מאתגרת את הנחת יסוד זו: אם ביסים דתיים יכולים באופן תיאורטי “לבחור” אחרת, האם הם עדיין יוכלו להתקבל אל תוך השיח?
הזהות הביסקסואלית גורמת לנו לשאול שאלות אחרות: מה אנחנו חושבים באופן מהותי על זוגיות חד-מינית כשהיא מוצבת ליד הזוגיות ההטרוסקסואלית? האם אנחנו יכולים לראות אותה כבעלת ערך בפני עצמה, או רק כפרס ניחומים של הומואים ולסביות שלא הצליחו להיכנס לנורמה?
מעבר לכך, השיח הביסי מכיל טיעונים שחוצים את טענת הכורח. אולי הייתי יכול להיות אחרת, אבל חיים מחוץ לארון הם חיים טובים יותר, מלאים יותר. ההסטה של השיח מכורח ל-Well Being מהווה שינוי מהותי של הנחות היסוד. לא רק שינוי חברתי בשם הסבל, אלא כזה שמבקש לשנות את החברה למען טוב אפשרי.
כיוון זה מתקשר באופן ישיר לרעיון אחרי של קרול גיליגן, אותו היא מציגה בספרה “הולדת העונג”. גיליגן תוהה מדוע סיפורי האהבה הגדולים של התרבות המערבים סובבים טרגדיה, וטוענת שהחניכה של גברים ושל נשים לפטריארכיה גורמת לכך. כאשר היא מנתחת את המציאות בצורה הזו, היא קוראת לכיוון חדש של אקטיביזם: לא רק כזה שפועל על מנת למנוע סבל או כדי לפרק מנגנוני כוח דכאניים, אלא כזה שעושה את זה בשם האהבה, בשם האפשרות לחיות חיים טובים יותר בעולם. כך, השיח הביסי מאפשר לנו כיוון מחשבה בנוגע לאוטופיה קווירית אפשרית בעולם.
במאבק להשמיע את הקול הלהט”בי, אנחנו לא יכולים לוותר על האותנטיות שלנו. אפשר לספר התבגרות מינית ולהתייחס לסקס, אפשר לספר שהתאהבנו מאוד במישהו לפני שכינינו את עצמנו לסביות, יש לנו אפשרות קיום גם אם צריך מעט יותר להתאמץ כדי להבין אותנו
ואיך נוכל לספר את עצמנו?
תהליך יצירת סיפורים גמישים יותר אינו עובר בכללים ברורים חדשים, אבל אולי אפשר להצביע על קווים מנחים, או אולי רצונות שלי לקראת העתיד.
אני רוצה שנתחיל לספר סיפורים לא מתוך פחד, אלא מתוך הנחת יסוד שמי שאנחנו זה מספיק. הניסיונות לעדן, לשפר או להנגיש את עצמנו מניחים חשיבות של הקהל על פנינו, של המאבק לשינוי חברתי על פני שמירה על העצמיות שלנו. במאבק להשמיע את הקול הלהט”בי, אנחנו לא יכולים לוותר על האותנטיות שלנו. אפשר לספר התבגרות מינית ולהתייחס לסקס, אנחנו לא חייבים להיות טהורים. אפשר לספר שהתאהבנו מאוד במישהו לפני שכינינו את עצמנו לסביות, יש לנו אפשרות קיום גם אם צריך מעט יותר להתאמץ כדי להבין אותנו. הנקודה הזאת מתחילה בנו, אנחנו צריכים להרגיש בנוח עם אפשרות של חוויית מגדר או משיכה מינית פחות ברורה ומבוססת, להכיל את האפשרות שדברים יכולים להשתנות ושהגדרות יכולות לזוז, ושזה בסדר.
אני גם רוצה שנתחיל לדאוג לעצמנו. הרצון להסביר לא בהכרח דורש היחשפות רגשית לא מבוקרת. מתיחת הקו יכולה להתבצע במהלך פעולת סיפור שמבוצעת דרך ארגונים להט”בים, כשבוחרים מה להשמיט כדי לא לפגוע באינטימיות שלנו עם עצמנו. היא גם יכולה להתבצע באינטראקציה יום-יומית, בהדגשה שאת “סיפור היציאה מהארון שלי” אני לא צריך לספר, שלשאול “איך המשפחה קיבלה” זה דבר אינטימי ודי אינטנסיבי, ושסקרנות של מישהו אחר אינה האחריות שלנו.
אני עוד לא יודע איך לספר, ואני עוד לא יודע את מה אני מספר. אני יודע שאנחנו צריכים להאמין באמת באפשרות הקיום שלנו. גם אם הקיום הזה הוא לא יציב, לא ברור או לא קוהרנטי. גם אם הקיום הזה הוא לא מופת של התנהגות להט”בית “טובה”: יש לנו מקום, והמקום הזה הוא מובן מאליו.
הכותב הוא סטודנט בקורס “היסטוריה קווירית וטרנסג’נדרית” בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ’ איריס רחמימוב וד”ר מתן בורד, קורס משלב עשייה חברתית – תכנית מתחברים+.
[1] איב קוסופסקי סדג’וויק, האפיסטמולוגיה של הארון, עמ’ 284-285, 1990.
[2] ברור מאליו שיצירת נרטיב להט”בי שמתקשר לתמות כלל-קהילתיות מאפשר לפרט משמעות ואפשרות הזדהות. יחד עם זאת, אני לא אתייחס ליתרונות במסגרת הכתבה הנוכחית.
[3]איב קוסופסקי סדג’וויק, האפיסטמולוגיה של הארון, עמ’ 298-300, 1990
[4] גיליגן, קרול. “מהיכן אנו באים/ות ולאן אנו הולכים/ות? הרהורים על חייהן של נשים. 2009.
תגובה אחת
הלוואי שהיית כותב את זה לפני כמה שנים! התחברתי, תודה רבה 🙂