חיים רמון ואברום בורג | צילום: דיויד שנקבון | GNU 1.2
עצרו את מכבשי הדפוס, נמצאו (בפעם המיליון בעשור האחרון) האשמים במות השמאל – מצעדי הגאווה. אם בעבר הואשמנו ברעידות אדמה, ובחורבן זרע ישראל, היום אשמה חדשה רובצת על פתחינו – עצם קיומנו ומאבקנו לשוויון הוא הוא הכיבוס של הכיבוש.
ברשימתם, מאשימים בורג ורמון, את השמאל-מרכז בהתעטפות בתקינות הפוליטית שהיא לטענתם המאבק הגאה, ואז מרחיקים לכת למשפט שלא ניתן להישאר אדישים כלפיו – “ההסכמה השטחית … על זכותו של כל אדם לבחור ולממש את זהותו המינית, היא סייענית העוולות הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל.” ואז ממשיכים למנות את הנראות הנוכחית של דמויות גאות בציבוריות בישראל, ככסות לשקר הגדול שנקרא הדמוקרטיה הישראלית.
לצורך רשימה זו, אמנע מלהתייחס למניות האישיות של הכותבים, ככל שיש כאלו, בכרסום המותג “שמאל” ובכרסום ערכיו המדיניים והכלכליים. ואצמד למופרכות ההאשמה, שיש בה – על אף ניסיונם של הכותבים להתהדר בהסתייגות נוסח ‘כמה מחבריי הטובים ביותר’ – הומופוביה גלויה.
דבריהם של הכותבים נשענים על שיח פורה שצף ברשתות, לפיו התייחסות הקהילה הגאה אך ורק לדבריו של פרץ כנגד הקהילה היא צבועה. שכן פרץ הרבה לדבר גם כנגד מהגרים חוקיים ולא חוקיים וילדיהם, בשבחו של בן-גביר ובעד סיפוח שולל זכויות של שטחי הגדה. ודבריו אלו לא זכו לתהודה כמו דבריו כנגד הקהילה הגאה.
עוד נשענים דבריהם על ביקורת ארוכת שנים, שלרוב הגיעה דווקא מתוך הקהילה, ומהצד השמאלי שלה, לפיה התהדרות המדינה בפני העולם המערבי, בזכויות הלהט”ב בארץ, היא “פינקוושינג” (כיבוס ורוד) ומטרתה לכבס עוולות אחרות של המדינה.
אלא שהפעם המדינה, קרי: שר החינוך, היא זו שמצרה על קידום זכויות הקהילה הגאה. ואילו האזרחים, הם אלו שמוחים כנגד אמירה שיכולה לצמצם את זכויותיהם.
וממה נפשם של הכותבים? מכך שפוליטיקאים מזהים את התמיכה הציבורית הרחבה בקהילה הגאה, ועושים בה שימוש כדי לרצות את בוחריהם.
“לא!” אומרים לנו הכותבים, אלו “הבלים!”
ובכן, מכובדיי, טעות בידכם.
במאמרכם אתם מרחיקים עוד יותר את הציבור מהעמדות אותן אתם מבקשים לקדם.
מעמד הקהילה הגאה בישראל, הוא ניצחון של מאבק ארוך שנים של השמאל הישראלי, הנשים והאנשים שנאבקו עשרות שנים על זכויות הקהילה הגאה, הם אותם אלו שנאבקים בכיבוש, וחותרים לשלום ולהסדר מדיני.
במקום לסנוט באנשים האלו, בכך שמאבקם הצליח ונשא פרי, התהדרו בניצחון שלכם, בניצחון של השמאל, שהרחיב את מושג “זכויות האדם” בישראל, כך שברור היום לכל תלמיד ותלמידת תיכון בישראל, שיש לצאת נגד שר חינוך שמבקש לכרסם בהגדרה הזו.
נכון, בה בעת שזכויות האדם בישראל מתרחבות, זכויות האדם בשטחים הכבושים ממשיכות להירמס, וביתר שאת. אך – א. זה נכון לגבי כל זכות של כל אדם בישראל, והניסיון לייחד את זכויות הקהילה הגאה מזכויות של כל אדם אחר, הוא הומופוביה; ו-ב. הדברים לא באים האחד על חשבון השני, אין בנק של זכויות שאם משכת זכות לקהילה אחת, אז אתה נכנס לאוברדרפט במשיכת הזכות לקהילה הבאה.
זוהי קריאה לסולידריות שכל כולה שיסוע, הפנמה של השיח הימני של הפרד ומשול, של היררכית זכויות האדם, ושל התפיסה לפיה על קהילות מוחלשות להתחרות אחת בשניה בעבור הבכורה. זו טיפשות אסטרטגית לצאת נגד ניצחון של עצמך, וזו טיפשות ערכית לייחס להישג של המאבק הגאה לייצר סביבו הסכמה רחבה, סיוע בעוולת הכיבוש (גם אם אחרים עושים בו שימוש כזה, אתם אמורים להיות טובים יותר).
הכותבים כבר שכחו כנראה, שככל שנדבר בשבחי זכויות האדם, ונפרוץ את ההגדרה שלהן שוב ושוב, כך נגביר את הסיכויים להגיע למוחלשים ביותר. וככל שנתעקש לקבוע היררכיות של חולשה, כך נגרום לכל קבוצה להתבצר בצרכיה, מבלי לראות את המוחלש שלצידה.
טוב יעשו הכותבים, אם אונות השמאל המדיני חשובה להם, ללמוד מהצלחת המאבק הגאה, כיצד ביצע את המעבר מהפרטיזניות ללב המיינסטרים, ולגייס אותו לטובת מאבקים נוספים.
הכותב הוא הומו שמאלני
