מה עלינו לעשות כדי שלנפגעי הברנוער יהיה את כל מה שהם צריכים?

אם יש משהו שכמעט כל אדם להטב”ק שחי מחוץ לארון לפני עשור יודע, זה איפה הוא היה ב1 אוגוסט 2009, בזמן פיגוע הירי בבר נוער. האקדח שכוון ופגע בנערות והנערים האלה הוא אקדח שכוון לכולנו, לכל אחד ואחת מאיתנו. אותו רוצח מוסת שטוף שנאה תכנן, ביצע והצליח לחמוק מדין, ואת התוצאה ההרסנית של מעשה אלים זה אנחנו נושאים כצלקת. אבל אצל הנפגעים הצלקת הזאת היא לא דימוי, היא בנפשם ובגופם. למרות שמדובר בפיגוע טרור לכל דבר, מדינת ישראל מסרבת להכיר בהם כנפגעי פעולות איבה ולספק להם את המעטפת התומכת שהם כל כך זקוקים לה.

כל אחת מחברות וחברי הקהילה הגאה נושאים את הפיגוע בברנוער והדקירות במצעד הגאווה בירושלים כפצע פתוח. טראומה. לכל אחת יש את הסיפור שלה ואת נקודת החיבור שלה. “הכדור שפגע, הסכין שדקר – היה מכוון לכולנו” (חן מטס).

מדינת ישראל נכשלת שוב ושוב בטיפול בנפגעים

“באותו ערב בילינו ערב שגרתי אצל חברים”, מספר תומו חן, פעיל חברתי, “ככה לפחות חשבנו עד שהוצפנו בטלפונים והודעות. אנשים שלא שמעתי מהם שנים שואלים אם אני בסדר. שאלתי “מה קרה?”, וקיבלתי את התשובה: “פיגוע במועדון להט”בי!”. זה היה המידע הראשוני. פעולת איתור שלט הטלוויזיה נדמתה כנצח ובזמן הזה אני מריץ בראש את כל הברים והמועדונים שפעלו באותם הימים. חשבתי שמדובר בפיגוע טרור לאומני, שבמקרה קרה במקום להט”בי, לא תיארתי לעצמי שהשנאה ללהטב”ק עד כדי כך עמוקה. כנראה שהייתי תמים. לאחר שהבנתי שזה קרה בברנוער בתוך משרדי האגודה, בקומת המרתף של בניין מגורים, הבנתי שמקרה לא היה פה. פעולה מתוכננת היטב של אדם ששונא אותנו עד כדי כך, שהוא לוקח אקדח ויורה בעשרות נערות ונערים תמימים שלא עשו רע לאיש מלבד להיות קצת שונים לאהוב קצת אחרת.

למחרת בבוקר הלכתי לרחוב נחמני, ליד סרטי משטרה קרועים הונחו פרחים והודלקו נרות, אנשים עמדו בראש מורכן והסתכלו בכאב על המדרגות המוכתמות שהובילו אל זירת הפיגוע. מדינת ישראל נכשלה בהגנה על אותם נערות ונערים, נכשלה בעשיית צדק לאותם קורבנות, ונכשלת שוב ושוב כל יום כבר מעל עשור בטיפול ומתן עזרה ותמיכה ושיקום לאותם הנפגעים מפעולת הטרור הזאת.

כשגיליתי שקמפיין התרומות של יוני בוקס, אחד מנפגעי הפיגוע, נכשל, כעסתי בעיקר על עצמי. איך לא הייתי מספיק עירני, למה לא ידעתי, האם יכול להיות שראיתי פרסום ולא נתתי לו מספיק תשומת לב? כמובן שהלקאה עצמית ומחשבות של “מה אם…” אלו פעולות שלא יעזרו לאף אחד, בטוח שלא ליוני, ואני מסרב להאמין ששכחנו את הקורבנות, שלא אכפת לנו, שהפכנו אטומים. אני יודע ומכיר אנשים שלא רק היו תורמים בעצמם אלא היו משתפים, מגייסים תשורות ודואגים שליוני יהיה את כל מחסורו. אז איך אנחנו יכולים להתקדם מכאן? מה עלינו לעשות כדי שליוני יהיה את כל מה שהוא צריך?”

הנפגעים והנפגעות הלהט”ב נופלים בין הכיסאות

“ב 1 באוגוסט 2009 הייתי ביום הולדת של ליאת רם, חברה יקרה”, מספרת רעות נגר, “פתאום הוצפנו בהודעות על פיגוע במעוז להט”בי, מיד הודלקה הטלוויזיה, ישבנו מרותקות המומות וכואבות מול המסך. מהר מאוד התברר לנו שזה קרה בברנוער בנחמני.
באותם הימים הדרכתי במטבחון של איגי וחלק מהחניכות היו הולכות גם לברנוער אז הכרתי את חלקן.

בלי לחשוב פעמיים נסעתי לאיכילוב. כאוס, רעש, בהלה ובלבול, המון נוער במסדרונות והורים מופתעים שהילדים שלהם “כאלה”. טלפונים מועברים אליי מהורים שלא מוצאים את הילדים שלהם בשום בית חולים, אני מנווטת אותם לבתי חולים אחרים שגם לשם פונו. טלפון קשה במיוחד מאמא שלא דוברת עברית שבדקה כבר בכל בתי החולים והאחות מבקשת שאגיד לה לבדוק באבו כביר. לא ידעתי מה זה אומר אבו כביר, פשוט אמרתי את זה. רק אחר כך הבנתי את המשמעות של צמד המילים האלה. אחרי 48 שעות רצופות באיכילוב נסעתי משם לאשדוד ברכבת, ולראשונה מצליחה לעכל ומתפרצת בבכי, עד עכשיו הדמעות לא יבשו.

ההגדרה הקלאסית לפשע איבה: (מתוך אתר כל זכות) – “פגיעת גוף או נזק לרכוש כתוצאה מפעולות לחימה או פעולות של כוחות אויב של מדינת ישראל. פגיעת גוף או נזק לרכוש כתוצאה ממעשה אלימות או טרור שמבוצעים על ידי ערבים נגד יהודים/ישראלים בשל היותם יהודים/ישראלים. פגיעת גוף או נזק לרכוש כתוצאה ממעשה אלימות או טרור שמבוצעים על ידי יהודים נגד ערבים בשל היותם ערבים”.

קחו את סעיפים 2, 3 ותחליפו – “בשל היותם להטבק”. משמעות הדברים הם – שהמדינה מבינה שיש לה אחריות במיגור הטרור. זה החוזה הבסיסי ביותר בין אדם למדינה – האדם מעניק למדינה את הזכות לשלוט בו, המדינה בתמורה שומרת על חייו. למדינה יש עוד הרבה מאד עבודה לעשות בכל הקשור לשמירה על חיי הלהטב”ק שחיים וחיות בה. נתחיל מההכרה בנפגעות ובנפגעי הטרור שמופנה כנגד הלהט”ב כפשעי איבה, הכרה ששווה זכויות ובעיקר אפשרויות שיקום מצילות חיים. נמשיך בחינוך, תקצוב, הסברה, ייצוג, יצירת הזדמנויות, סיום האפליה.

נפגעי ונפגעות פעולות הטרור שמופנה כנגד קהילת הלהט”ב – נופלים בין הכיסאות. המדינה לא מכירה בהם, חלקן אפילו לא הלכו לטיפול נפשי בסיסי. א.נשים שראו את המוות בעיניים.

נתחיל מזה ונמשיך לבאות ולבאים

לפני כחודש וחצי קיבלתי פניות מחברות וחברי קהילה על פוסט שהעלה יוני בוקס, שנפצע בברנוער ונותר מרותק לכסא גלגלים. ההתאבדות של חן לנגר ז”ל ערערה את כולנו ובמיוחד את הנפגעים. זה היה פוסט שזעק לעזרה. ניסיתי לפנות ליוני אבל מניחה שהיה מוצף ובזכות דניאל לרנר שחיבר בינינו נוצר הקשר. הקליק עם יוני היה מיידי, יוני הוא חבר מהמם, מצחיק ומוכשר. כל כך שמחה שנכנס לחיי.

יוני שיתף אותי שהעלה קמפיין מימון המונים אך לא הגיע ליעד והקמפיין נכשל. כל הכסף שגויס – חזר לתורמים. אם מישהו פה מבין במימון המונים ורוצה לעזור לנו לקדם את זה – נשמח לכל עזרה.

מעט זמן אחר כך, בהובלת אשת התקשורת לי נעים המדהימה, עלתה כתבה חשובה ומרגשת בחדשות 12. הכתבה וההכרה עשתה ליוני טוב. אבל זה לא מספיק.

יוני גר בחיפה, עצמאי, מוכשר גם בתוספות שיער, בפן, בעיצוב פנים (עיצב לעצמו את המטבח) אז אם אתן צריכים משהו מהדברים האלה – הוא ישמח לעשות את זה. לפעמים יוני צריך לנהוג נסיעות ארוכות אבל הוא חושש לנהוג לבד אז אם אתן על קו תל אביב חיפה או שסתם בא לכן ללוות אותו בנסיעה ולהכיר – הוא ישמח.

עפרי בן נון, מטפלת מחוננת בביליותרפיה – נרתמה להעניק לו טיפול נפשי אחת לשבוע.

ד”ר רותי גופן מקופ”ח מכבי מסייעת בחיבור לקבלת מענים רפואיים מותאמים ממכבי ומיצוי הזכויות הרפואיות.

תומו חן, דניאל יצחק, שחף אולמן, בן ונגר, לירון הרשקוביץ, ערן לוי כולן נרתמות עם כל מה שיש. זאת הקהילה שלנו. זה יופי שבה.

יוני גם היה צריך מזרון חדש ונקי והיום לשמחתנו הוא קיבל תרומה מאלוף המזרונים – אז כשאתן קונות מזרון תזכרו כשפניתי אליהם הם מיד נרתמו ושלחו לו מזרון חדש עד לחיפה.

“אחרי כמה חודשים אני סוף סוף יכול לישון על מזרן נקי”, משתף יוני בוקס, “רציתי להודות תודה ענקית לאלוף המזרונים על התרומה זה אחד הדברים שאני הייתי חייב בשביל לשפר את חיי. יש עוד רשימה ארוכה של מכשירי שיקום לצערי אני לא יכול להרשות לעצמי. אנחנו פצועי הברנוער, חוץ מלקבל קצבת ביטוח לאומי, לא מוכרים במדינה בתור כלום. מבחינת המדינה אנחנו פשוט ילדים שהיינו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושום עזרה מצד המדינה. המדינה כבר הרגה לנו איש יקר בגלל האי רצון להכיר בנו, ואני מדבר על חן. עצוב לי שהמקרה של חן לא הדליק לאף אחד נורה אדומה בממשלה. כנראה מחכים לקורבן הבא 🙁”.

“כשרעות פנתה אלי לגבי תרומה זה ריגש אותי מאד”, מסביר נתנאל מאלוף המזרונים, “ישנם לא מעט אנשים הזקוקים לתרומות ואנו משתדלים לתת לרובם מענה ולתרום למי שרק אפשר. גאים מאד להיות אלה שתורמים. החנות הכי זולה במדינה עם הלב הכי גדול במדינה של בעל הבית. מוזמנים כולם לרמת השרון ליהנות מהחנות שלנו! אפשר גם אונליין”.

יוני בוקס הוא לא היחיד מנפגעי הברנוער שזקוק לקהילה אבל נתחיל מזה ונמשיך לבאות ולבאים.

כדי להקל על יוני צריך גם:
סדי הליכה עד הברכיים – 18,000 ש”ח – החזר
הליכון אמות – 7,000 ש”ח
קטנוע נייד – 16,000 ש”ח
ריהוט לסלון

אם יש לכןם רעיונות איך לעזור – פנו אליי – 0523363296- מגיע להם כל מה שיכול להקל ולחמם את הלב.