להט"ביסטן זה כאן

"הגיעה נקודת מפנה במאבקה של הקהילה הגאה בישראל, יותר מדי זמן מדברים עלינו ובשמנו" | ענת ניר מזמינה אתכם לשמוע איך נפרדים מהנתיב העקלקל וסוללים דרך ישירה ולא מתנצלת לשוויון זכויות
ענת ניר2
צילום: רן יחזקאל

יותר מ-17 שנים עברו מאז שנאלצתי לסגור את הבר הלסבי הקטן שפתחתי בגיל 20 ברחוב לילנבלום בתל-אביב. השכנים שם התנכלו לנו בלי הפסקה עד שהתייאשנו. לא באנו להם טוב בעין אז הם נהגו כלפינו באלימות ובבריונות. בדו תלונות על סקס בחדרי מדרגות, קראו לנו מזדיינות בתחת ושפכו דליי מים. הם עשו כל מה שרק אפשר כדי להבהיר לנו שאנחנו לא רצויות.

ביום שהחלטתי לסגור את הבר ידעתי שהדלת הזו מסמלת בשבילי את התקווה שאוכל לחיות פה בחופש ושוויון. נזכרתי במשפט שאימי היתה אומרת לי: "כשסוגרים לך את הדלת – תכנסי מהחלון". מעבר דרך דלת הוא האפשרות הלגיטימית והמקובלת, קשה שלא להרגיש ייאוש כשדלת נסגרת בפנייך. החלון הוא סמל ליצירתיות. זו החלטה שלא לשבת ולקוות שהדלת תפתח אלא להבין שחייבת להיות דרך אחרת. התחלתי מיד לחפש מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לסביבה להבין ולקבל את האישה שאני גאה להיות.

מאז חלפו כמעט שני עשורים שבהם הפכתי למעין להט"בית במשרה מלאה. התנדבתי והייתי שותפה בעמותות וארגונים שעוסקים במאבק זכויות אדם בכל הערוצים: חינוך, סיוע וטיפול, דוברות, מדיניות ציבורית ותרבות. הפקתי מצעדים, מסיבות, אירועי תרבות והפגנות, כשצריך מישהי לראיין, לינק לקהילה הגאה, כשיש צורך בתגובה על גילויי שנאה כנגדינו, הייתי שם.

במרוצת השנים חוקי המשחק השתנו והחיים שלנו השתפרו, חשבתי. ואז זה התפוצץ לי בפרצוף. בזמן שהייתי חברת ועד מנהל באגודה למען הלהט"ב, היינו שותפים בהגשת עתירה לבג"צ של אורלי ורוית וייסלברג-צור (שהן זוג נפלאות וגם חברות שלי). העתירה, שקיבלה את הכינוי ״בג״צ תעודות לידה״ נועדה להשוות את ההליך הנהוג לרישום הורות במעמד הלידה בין זוגות של גבר ואישה לזוגות של נשים. בקצרה: כשגבר ואישה במעמד הלידה בבית החולים מצהירים על הורות הגבר הוא נרשם במקום ללא צורך בהליך בירוקרטי או משפטי וההורות שלו למעשה חלה מאותו הרגע. נשים, לעומת זאת, נדרשות להליך משפטי של "צו הורות" שלוקח זמן, כסף ולא מתקבל בכל המקרים.

מעבר דרך דלת הוא האפשרות הלגיטימית והמקובלת, קשה שלא להרגיש ייאוש כשדלת נסגרת בפנייך. החלון הוא סמל ליצירתיות. זו החלטה שלא לשבת ולקוות שהדלת תפתח אלא להבין שחייבת להיות דרך אחרת

באותו יום רביעי לפני שנה, ב-17 במאי, עלינו לירושלים למה שחשבנו שעתיד להיות חגיגות שמחה בבג"צ. מהר מאד יצא לנו האוויר מהמפרשים כשראש ההרכב, השופט מני מזוז, אמר להן בלי להתבלבל – שההורות שלהן אינה טבעית, איים שכדאי למשוך את העתירה על מנת שלא תפגע בהישגים שכבר הושגו וקינח בהפניה לבית המחוקקים. במאמר מושחז שכתבה ביום שאחרי אורלי וייסלברג-צור באומץ רב תחת הכותרת "תגידו תודה שכבר קיבלתן את מה שקיבלתן" היא סיכמה: "בג"צ כבר אינו אי של שפיות – כי לפי הרטוריקה ששמענו שם אתמול הוא הפך אחד עם האקלים הפוליטי הגס והדורסני בו הוא נושם ואיננו יכולות לתת בו עוד את מבטחנו. צריך להפוך תקליט. צריך לחשוב טוב טוב איך ממשיכות מכאן – לא טקטית, אסטרטגית. איך אנחנו נפרדות מהדרך העוקפת, הצרה והפתלתלה ופורצות סוף סוף את דרך המלך לעבר שוויון מלא".

עוד בנושא:  תולדותם למשפחותם

בדרך חזרה מירושלים הבנתי שכשגלגלו את אורלי ורוית ממדרגות בג"צ, גלגלו את כולנו ביחד איתן. החלטתי שנמאס. שהגיעה נקודת מפנה במאבקה של הקהילה הגאה בישראל, שיותר מדי זמן מדברים עלינו ובשמנו. התייעצתי עם הסביבה הקרובה שלי, מכרתי את העסק שפרנס אותי במשך כל חיי הבוגרים וקפצתי למים המאתגרים והשרוטים של הפוליטיקה הישראלית. הבנתי שגם לשם אנחנו צריכות ללכת כדי להביא את השינוי שאנחנו מבקשות ולכל אחד ואחת מאיתנו, לא רק הלהט"בים, כל מי שזכויות אדם עומדות לנגד עיניו, יש יכולת לקחת חלק במהלך הזה.

איך אנחנו נפרדים מהנתיב העקלקל בו צעדנו וסוללים דרך ישירה ולא מתנצלת לשוויון זכויות? בואו לשמוע. ביום שלישי הקרוב, במסגרת אירוע "גאווה על הבר" שמקיים המרכז הגאה ת"א ב-11 ברים ברחבי העיר, אתן סקירה קצרה על מאבקה של הקהילה הגאה בישראל, על פריצות הדרך שעשינו, המכשולים שנתקלנו בהם ועל היעדים הבאים שלנו. יהיה לי הכבוד להשתתף באירוע הזה לצידה של מיקה בן שאול, יוצרת אמנית ומשוררת שתכניס רובד נוסף לכמיהה שלנו לשוויון ושינוי חברתי.


"להט"ביסטן זה כאן – גלגולה של תרבות למהפיכה" | שלישי 29.5 בשעה 20:00 ״ספוטניק״, אלנבי 122

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן