לדבר, לשמוע ובעיקר להקשיב

האמת שלא ידעתי למה לצפות. אנחנו כבר שלושה שבועות רודפים אחד אחרי השני, מנסים לא מנסים לקבוע פגישה, פגישה שבה נוכל לסגור סוף סוף את התוכן לשולחן שלנו לשולחנות עגולים.

עליתי על האופניים עם בטן מכווצת מחשש. בפגישות הגדולות של כלל ההרכב של מעגלים הבנתי שמדובר באדם חזק עם עקרונות ודרך מאוד ברורה לראות את המציאות, והאמת היא שפחדתי להירמס. בשיחת הטלפון שלנו כבר שמעתי את חוסר שביעות הרצון שלו מכך שהמפגש שלנו נעשה בטלפון ולא פנים מול פנים. וכך השיחה התנהלה, אני מנסה למצוא את עצמי בתוך הרציונאל שלו, נאבק לבטא את עצמי, למצוא את חוש”ן ולהשמיע את קולי. השיחה נגמרה, מערך שולחן היה, ויותר מכל נשארה בי תחושה חזקה של פשרה מאולצת.

לפני כמה חודשים גוייסתי כנציג חוש”ן לפרויקט מעגלים. פרויקט ששם לו מטרה לגשר ולקרב בין הקהילות שמרכיבות את הלהטב”יות הישראלית. הוחמאתי מאוד וחשבתי שאשמח לקחת חלק במטרה הזו. עד שלא נכנסתי לחוש”ן, הייתי קבור עמוק בביצה ההומואית התל אביבית, מתפלש ומשחק עם הילדים האחרים בביצה, עיוור וחירש לכל הצבעים האחרים מסביבי. חוויית חוש”ן פתחה את עיני לצבעים אחרים על הקשת אבל במהירות עלתה גם ההבנה שאפילו בחוש”ן ישנה נוכחות נפקדת של צבעים מסויימים .

פגישת מעגלים הראשונה שלי הייתה חוויה מכוננת, ישבתי בשולחן עם נערה חדורת התלהבות מאיגי, הומו מקשת הזהב, להט”ב שמתמודד עם פגיעה נפשית, ביסקסואלית שמתרגמת גם לשפת הסימנים, הומו חירש, אישה לסבית בפרק שני אחרי נישואים לגבר, אישה טראנסית עוצמתית וגבר הומו שהוא גם נשא hiv מהוועד למלחמה באיידס. האנרגיה של המפגש הרגישה לי מקודשת. הנה, סוף סוף יושבים לדבר, לא רק לשמוע ובעיקר להקשיב.

וכך הגעתי לפגישה, ובעודי קושר את האופניים לעמוד מחוץ לקניון בו קבענו להיפגש, אני מרגיש את הקשר בבטן הולך ומתהדק. התיישבנו, החלטתי שאני נשאר רגוע ומנסה להסביר לו איך אני מרגיש. פחדתי נורא, אני שונא עימותים, אני שונא להגיד שלא נעים לי. ביני לבין עצמי תהיתי אם אולי היה פשוט יותר לעשות את השולחן בנפרד. למה בכלל צריך לעשות ביחד הרי זה סתם מקשה על ההתנהלות. מעבר להכל פחדתי מהתגובה שלו.

אז פתחתי את הפה וסיפרתי שאני לא מרגיש בנוח, שאני לא שלם עם המוצר שיצרנו, שאני לא בטוח שיש בו מספיק אני ויש בו מספיק חוש”ן, שאני מחפש יותר איזון. הוא הסתכל עליי ושאל: ‘אז מה אתה מציע?’.

וכך התחלנו, תהליך אמיתי שבו אני הנחתי חומר למחשבה על השולחן והוא שייף את הקצוות והוסיף חומר משלו. כל אחד מאיתנו ניסה לשייף את הקצוות של השני שכאבו לו ונגעו לו בנקודות רגישות. כל אחד הסביר כיצד זה לא מתיישב לו ולמה ותוך שעה וחצי סיימנו מערך שהיה בו הרבה יותר אנחנו.

יצאתי משם מהורהר, בסוף הפגישה הוא אמר לי “אני שמח שהתעקשת, אני כבר תכננתי להציע שכל אחד מאיתנו יעשה 20 דקות וזהו”. “אני שמח ששנינו הקשבנו”, אמרתי לו, “אני הרבה יותר שלם עם הביחד שלנו”.

הפרויקט הזה לימד אותי שבשביל ליצור קשר אמיתי צריכים לפרק קשרים אחרים, קשרים של חשדנות, קשרים של הנחות מוטעות ובעיקר הרבה קשרים של אגו

הערב המיוחל הגיע, כמה ימים לפני הוא שאל אם זה בסדר שהוא יביא כמה דברים לקשט את השולחן שלנו, אני התרגשתי מכך שהיה חשוב לו שזאת תהיה החלטה של שנינו. כמה שעות לפני האירוע נפגשנו להזיע בהרמת ציוד לאירוע. לאט לאט כל אחת ואחד מנציגי השולחנות הגיע לעזור וברגע קסום אחד הרמתי את הראש מערמת הכסאות שסחבתי וקלטתי נער טראנס מרכיב שלט לשולחן של “נשים בפרק ב'” עם אמא מתהל”ה, אישה ביסית פורסת מפה לבנה של שבת עם נציג הקהילה הרוסית על השולחן של הקהילה הדתית והבנתי שאנחנו בונים יחד משהו.

התיישבנו כל אחד ליד השולחן שלנו וחיכינו בהתרגשות לנציגים הראשונים שיפקדו את השולחן שלנו, ראיתי שהוא מתרגש קצת אז הבאתי לו חיבוק, “אתה אלוף”, אמרתי לו, “אני בטוח שיהיה מעולה”. הוא חייך אליי ומשום מה הפחד שלי להירמס נעלם באותו הרגע.

לאט לאט הם התקבצו מסביב לשולחן – עוברות ושבים, נציגי חוש”ן ואנשי חינוך מהקהילה, ואנחנו התחלנו ליצור קסם ביחד. הם אמרו את דעתם, הם יצרו גשרים אחת עם השני ומשולחן לשולחן שהתחלף, למדנו אחד את החולשות והחוזקות אחד של השני והשלמנו אותם. הוא כבר לא היה בחור חזק עם דעות עצומות שיחנקו אותי, הוא היה אדם, אמיתי, שיכולתי להתחבר אליו באמת.

בסוף הערב הבנתי שעברתי מסע, פעמים רבות בחיי לא טרחתי להקשיב. בעיקר שמעתי. לפעמים הייתי כל כך עסוק באיפה הוא מגביל אותי, בלי להבין שאני יוצר מגבלות בעצמי שיוצרות חסמים בדיוק באותה המידה לצד השני. עד כה הרגשתי שהקהילה הלהט”בית היא רק איגוד פוליטי כלפי חוץ. אין בינינו קשר אמיתי, אבל הכוח הוא ברבים ולכן אנחנו ביחד. הפרויקט הזה לימד אותי שבשביל ליצור קשר אמיתי צריכים לפרק קשרים אחרים, קשרים של חשדנות, קשרים של הנחות מוטעות ובעיקר הרבה קשרים של אגו. באותו חמישי בלילה כבר לא היה אכפת לי כמה אנשים יגיעו לשולחן או מה התוכן שהועבר בו. השיעור שהוא לימד אותי היה חשוב עשרות מונים.

אני לא באמת יודע מה יכול לצאת מחיבור אמיתי, ברוב הפעמים אני מוותר כשאני חושב על גודל המאמץ שכרוך בכך. אבל בסופו של יום, זה היה שווה כל רגע. כי שאתה נפגש עם מישהו אחר ומקשיב אתה לומד המון על עצמך.