צילום: ערן אבן
מחר (שלישי) תקיים הועדה לביקורת המדינה בראשות ח”כ שלי יחימוביץ’ דיון מעקב בנושא טיפול מוסדות המדינה בקהילה הטרנסג’נדרית. אל הדיון, שיתמקד הפעם בפעילות הוועדה להשמה מגדרית והוועדה לשינוי סעיף המין ללא ניתוח, הוזמנו נציגים ממשרד המשפטים, משרד הבריאות, רשות האוכלוסין, ארגון מעברים – שינוי בר קיימא לקהילה הטרנסית, האגודה למען הלהט”ב ועוד.
“זו ישיבת המעקב החמישית של הועדה”, מסבירה אלה אמסט מארגון מעברים, “במפגשים הקודמים דנו בנושאים רבים ומכוונים, והפעם נתכנס לדון בהתנהלות משרד הבריאות ומשרד הפנים בנושא הועדה להשמה מגדרית בתל השומר, ושינוי סעיף המין במאגר של רשות האוכלוסין.
מהן הבעיות בפעילות הועדה המוכרות לכן כיום?
“הועדה להשמה מגדרית פועלת ללא שקיפות וללא קריטריונים וכבר 4 שנים עברו בלי שהנוהל לעבודת הועדה פורסם”, מסביר אלישע אלכסנדר מארגון מעברים, “ההמתנה לשינוי סעיף המין עדיין תלויה בכפייה של ניתוח או בהמתנה מיותרת של שנתיים. וכללית עדיין לא אישרו 29ג מוסדי למרות הוראת משרד הבריאות ולמרות ההבטחות”.
“לכאורה, מדינת ישראל מפגינה נאורות כלפינו, ומממנת לנו טיפולי התאמה מגדרית, אבל זה ממש ברמה סמלית” מסבירה נינה הלוי, נציגת הקהילה הטרנסית בועדה, “אנחנו מקבלות טיפול במסגרת סל הבריאות, יש גישה להורמונים ולניתוחים, אבל אנחנו ציבור של עשרות אלפים, ונמצאות בכל מקום בארץ, בכל יישוב, בכל קהילה, בכל עדה. לא ייתכן שרק מרפאות מעטות ובמרכזים העירוניים הגדולים ייתנו מרשם להורמונים, ובחלק מקופות החולים עדיין יצטרכו א.נשים להילחם שוב ושוב על אישור לשימוש חריג עבור תרופה שמותווית לנו לכל חיינו, במקרים רבים כצורך רפואי קריטי. בנוסף, לא ייתכן שניתוחים באברי המין ייערכו רק בבית חולים אחד ורק בידי צוות אחד של שני רופאים, ולא ייתכן שהקצאת הניתוחים תעמוד רק על 2 ניתוחים בחודש, ושאין בכלל בארץ צוות שמבצע ניתוחי התאמת אברי המין מנקבה לזכר. בעיני זו תעודת עניות למערכת הבריאות. אני חייבת להבהיר כאן, יש לי רק מילים טובות לרופאים שעושים במלאכה, הלב שלהם נמצא במקום הנכון והניתוחים שהם עושים בתל השומר מצויינים. אני מחוייבת לניתוחים בארץ ומקדמת אותם בקהילה שלי בכל הכוח, אבל שני ניתוחים בחודש זה לא מספיק”.
מה התוצאה הרצויה שיכולה לצאת מהדיון?
“בתור התחלה, אנחנו רוצות להשיג שתי מטרות, שקיפות מלאה בועדה להשמה מגדרית בתל השומר, והיכולת לשנות את סעיף המין בתעודת הזהות על ידי הצהרה, וללא מעורבות של ועדה רפואית”, אומרת אלה אמסט ואלישע אלכסנדר מוסיף את נושא ההכשרות: “הכשרות לכל הצוותים הנוגעים בנושא, במישרין או בעקיפין. הכשרות לרופאים ומטפלים הם קורסי חובה ועד אז כל מי שנותן שירות במשרד ובקופות החולים יחוייב לעבור הכשרה בנושא”.
גם אם יושגו התוצאות הרצויות מהדיון בועדת הכנסת, הן עדיין רחוקות מהמצב האידיאלי. “המצב האידיאלי הוא ביטול הועדות לאלתר והבנה שההחלטה על הגוף שלנו והזהות שלנו, היא שלנו” מסביר אלכסנדר, “קביעת ניתוחים מצילי חיים בלי לעבור מסכת עינויים, ושינוי הסעיף על פי הצהרה ולא על פי ועדה שקובעת מי גבר ומי אשה”.
הגיע הזמן להוציא את הרפואה שלנו מהגטו
נינה הלוי מאמינה שהשינוי הנחוץ הוא הפרדת נושא המעמד האזרחי של קהילת הטרנס מהתחום הרפואי.
“אני פועלת כבר לא מעט שנים למען הקהילה שלי, בעיקר בתחום של הפחתת נזק רפואי”, היא מסבירה, “אני מאמינה שמתן מענה רפואי מקצועי ומכבד לקהילה שלנו מסייע לנו להתמודד עם מחלה של החברה, מחלה של בורות ופחד שפוגעת בנו שוב ושוב בכל אשר נפנה. עם זאת, מכיוון שהמחלה היא לא שלנו אלא של החברה, חשוב להבין שהסוגיה שלנו היא לא סוגיה רפואית או פסיכולוגית, אלא סוגיה של זכויות אדם. שוויון זכויות מלא, שוויון בגישה לכל השירותים ובכל המרחבים: חינוך, תעסוקה, דיור, ביטחון אישי, וכן, גם שירותי רפואה. המדינה מעדיפה לגלגל את כל הסוגיות שלנו לפינה הרפואית: מי שמוסמך לאשר שינוי של סעיף המין במרשם האוכלוסין הוא הוועדה בתל השומר, זה עובד טוב למי שעברו ניתוחים, עובד איכשהו עבור מי שמעוניינות.ים בניתוחים במסגרת סל הבריאות, ועובד ממש רע עבור מי שלא רוצות או לא יכולות לעבור ניתוחים. זהות היא זכות אנושית בסיסית, אין תחליף להכרה בזהות המגדר על פי הצהרה, צריך להוציא את הנושא הזה מתחום הבריאות ולתת למערכת הבריאות להקל על סבלם של א.נשים בתחומים שלשמם נועדה”.
הלוי, המגדירה את עצמה כטרנס-דולה, ועוסקת בליווי, הדרכה והעצמה של א.נשים בתהליכים הרפואיים של התאמה מגדרית, ובעיקר לקראת ניתוח תחתון ובמהלך ההחלמה ממנו והשיקום לאחריו.
“לצערי, לתחום העשייה הקריטי הזה עדיין אין בית, לא מסגרת, לא תקן, לא תקציב, כלום”, אומרת הלוי, “אין הבנה של התהליך הרפואי בעיניים שיקומיות, כתהליך ארוך טווח. זה כואב, מתסכל, לעתים מייאש. לא מספיק לתת ניתוחים, צריך ללוות את המנותחות.ים, לתת שהייה במלונית והדרכה שיקומית, ולהקצות ליווי פסיכוסוציאלי מגורם בלתי תלוי בשומר הסף המאשר את הניתוחים. מול שומר הסף אין תמריץ לומר את האמת, רק “לעבור את הבחינה” ולקבל אישור לניתוח. מגיעות לניתוח נשים שהמערכת לא יודעת דבר עליהן ועל חייהן, ובוודאי שאין לה מענים עבורן. לקבל ניתוח ולחזור לרחוב זה אסון, ובסוף זו אני, או מישהי כמוני מהקהילה, שמנסה לשמור על קשר עם הנשים, ולאלתר מענים של דיור ושיקום במקום שאלה לא קיימים. זה קשה ומתסכל מאד”.
“חשוב להבין שהסוגיה שלנו היא לא סוגיה רפואית או פסיכולוגית, אלא סוגיה של זכויות אדם. שוויון זכויות מלא, שוויון בגישה לכל השירותים ובכל המרחבים: חינוך, תעסוקה, דיור, ביטחון אישי, וכן, גם שירותי רפואה”
עבור הלוי, התוצאה הרצויה מהדיון היא ברורה מאד: דרישה להפריד את נושא המעמד האזרחי של חברי וחברות קהילת הטרנס מהתחום הרפואי, עם הכרה בזכות הפרט לזהותו המגדרית ונוהל מבוסס הצהרה אישית לשינוי רישום פרט המין במרשם האוכלוסין. ובנוסף – המלצה לבחון מחדש את מעמדם של טיפולים וניתוחים להתאמה מגדרית בארץ: התנערות ממודל שמירת הסף ואימוץ מלא של מודל ההסכמה מדעת, פתיחת השירות לבתי חולים נוספים, לקופות החולים ולרפואה פרטית.
“הרבה דברים השתנו מאז שמדינת ישראל החליטה להלאים את נושא הניתוחים שלנו ב-1986”, אומרת הלוי, “והגיע הזמן להוציא את הרפואה שלנו מהגטו –גישה חופשית לשירותי רפואה מקצועיים ומכבדים, ובהיקף שהולם לצרכים. פתיחות של הגורמים המקצועיים כלפינו לא כקהילה מוחלשת הזקוקה לעזרה, אלא כציבור של א.נשים שיודעות מה הן רוצות וצריכות, ובעיקר, כמי שמחזיקות את הידע הזה, ומקבלות תקנים ותקציבים כדי ללוות, להדריך ולהעצים את האחיות והאחים שלנו”.
סלבה גרינברג, דוקטורנט ומרצה בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש באוניברסיטת תל-אביב, ופעיל בפורום טרנס* של אוניברסיטת ת”א, רואה את הבעייתיות בעבודת משרד בריאות קצת אחרת.
“מבחינתי, משרד הבריאות אמור להיות אמון על שמירה על בריאותנו, ובכללה לוודא שכל טרנס.ית בתחום שיפוטה (כלומר גם בפריפריה) יזכה לטיפול רפואי (בין אם קשור בהליך ההתאמה המגדרית ובין אם כל פרוצדורה אחרת)”, הוא מסביר, “במקום לעשות כן, המשרד מתפקד כגוף שמפקח וממשטר את התהליך והדבר בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר באמצעות הועדה בתל השומר. מרבית האירועים הטרנספוביים שאנו נתקלות.ים מתרחשים בבתי המרקחת בעת שאנו מגיעים.ות עם מרשמים לרכוש הורמונים. בעיה שהמשרד יכול לפתור בשנייה – הוראה מחייבת להוצאת 29ג מוסדי בכל הקופות. אם קופה כלשהי מסרבת, המשרד אמור לנקוט בהליכים נגדה.
“אני רוצה להפך את יחסי הכוחות, במקום להגיע כצד הנחקר, זה שצריך לתת הסברים ולשכנע – להיות אלו שדורשות.ים תשובות על התנהלות בעייתית, מפלה ופוגענית כלפינו”
בעניין הועדה בתל השומר – הפנייה לוועדה מחייבת קביעת תורות לשישה רופאים שונים וכן כחמישה מפגשים עם פסיכולוגית. מעבר לקושי לקבוע עם שישה רופאים בבית חולים (נדרש טופס 17 לכל אחד מהם) – רובם המוחלט של המפגשים הללו לא רלוונטיים לנו. למשל, אני (גבר טרנס) פונה לועדה לצורך מימון ניתוח עליון (הכסף אגב יוצא מהקופה בה אני מבוטח), כלומר הרופא היחידי שרלוונטי לי הוא הכירורג ד״ר אלון לירן, אך אני נאלץ לראות אנדוקרינולוגית (על אף שאני כבר בטיפול הורמונלי), אורולוג (שלי אין עניין בו, ולו יש עניין לשווק לי ניתוחים נוספים), גניקולוגית (על אף שאנו נשלחים לבדיקה גניקולוגית בקהילה טרם קבלת ההורמונים), פסיכיאטרית (על אף שמי שבטיפול הורמונלי כבר נאלץ להביא אישור מומחה בבריאות הנפש בקהילה) וכן לעבור מעין טיפול פסיכולוגי בכפייה. ההעמסה הזאת של מפגשים עם רופאים לא רלוונטיים בשיבא, מונעת מאיתנו מלפגוש רופאים בהם יש לנו צורך אמיתי. אם הבריאות שלנו הייתה בראש מעיינו של המשרד ולא הפיקוח על המגדר שלנו, במקום כל הרופאים המיותרים הללו היו יכולים לדרוש למשל קרדיולוגית לטרנסים ובדיקות שרלוונטיות לבריאותן של טרנסיות.
אני מציע לדרוש תשובות ממשרד הבריאות. יו”ר הועדה צריכה לדרוש מענה מפורט ומנומק לשאלות שיש לנו. ובעניין הדיון – אני רוצה להפך את יחסי הכוחות, במקום להגיע כצד הנחקר, זה שצריך לתת הסברים ולשכנע – להיות אלו שדורשות.ים תשובות על התנהלות בעייתית, מפלה ופוגענית כלפינו”.
להיות בתוך המערכת כדי לשנות תפיסות
בארגון מעברים מאמינים שהפתרון נעוץ כיום בידיים של משרדי הממשלה. “מה שמעכב אותנו זה בעיקר קיבעון של בעלי התפקידים במשרדי הממשלה”, מסבירה אלה, “יש לנו מודלים פשוטים ויעילים שיחליפו את אלו הקיימים, ישתלבו בצורה מוצלחת במנגנונים קיימים, וכבר הוכיחו את עצמם במקומות שונים בעולם. משרד הבריאות ומשרד הפנים צריכים לשחרר ולהבין שלעבוד איתנו ולא נגדנו יעזור גם להם”.
נינה הלוי מאמינה שעלינו להיות חלק מהמערכת על מנת לשנות את התפיסות הקיימות. “עלינו לגייס מדריכות טרנסים.ות לתוך מערכת הבריאות, על פי מודל של מנטורינג, או “עמיתים מומחים” כפי שזה נקרא בתחומי בריאות הנפש והשיקום מהתמכרויות. אנחנו צריכות להיות בתוך המערכת כדי לשנות תפיסות, להכשיר א.נשי מקצוע, ובעיקר כדי להדריך וללוות, להנגיש את המענים הקיימים ולהרחיב אותם מתוך היכרות עם הקהילה. המהפכה כבר התחילה, כבר יודעים שאנחנו קיימות, ועכשיו צריך לראות אותנו, לשמוע אותנו, לכבד את הכוחות והידע שלנו, ללמוד את הצרכים שלנו ולהתגייס לתמוך במאבקים שלנו. התגייסות וסינגור של א.נשי מקצוע הם מכפיל כוח חשוב עבור הקהילה שלנו, אבל רצוי שיבואו למקום הזה עם הרבה ענווה ונכונות ללמוד, כי בשלב הזה, רוב הידע עלינו נמצא אצלנו”.
