הקהילה הטרנסית נגד חוק הפללת הלקוח במתכונתו הנוכחית: גזר דין מוות לחלק גדול מהקהילה

pixabay | cc0

בגיל 30, לפני 14 שנה, יצאתי מהארון כטרנסג’נדר. כשרק התחלתי את התהליך, היה לי קשה למצוא אהבה וקשר בתור מי שאני. גבר מבוגר מאחד מאתרי ההיכרויות הסכים להיפגש ולהתייחס אליי כפי שאני באמת ולא כמו המין שבו נולדתי. הוא שילם לי 700 שקל. לא ממש רציתי אותם, אבל לקחתי. פעם שנייה כשנפגשנו, כבר היה לי איזה חוב לחברת החשמל, ובעיקר היה לי לא נעים לבקש מההורים, כי היה לי חשוב שיחשבו שהכול ממש בסדר. לא ממש הצלחתי למצוא עבודות והייתי בדיכאון מדיי כדי להחזיק אותם, וזה עוד כשיש לי תואר ראשון במדעי המחשב. אני אשכנזי פריבילג.

חשבתי, מה רע? אני אפגש איתו שוב ואסגור את החוב. במפגש השני התבצע מין לא בטוח בניגוד להסכמתי והגעתי למסקנה שזנות זה לא בשבילי. אני לא חזק מספיק לשמור על גבולות ואני אפגע. אבל לפחות שילמתי את חשבון החשמל.

האם הסיפור שלי מייצג? לא ממש. אבל יש הרבה מאוד אנשים ונשים שרוצים ורוצות להיות כאן ומפחדים, או עסוקים בלשרוד, בלא לפספס את המשמרת או שלא הצליחו לקום אחרי לילה עם לקוחות. אז זה מה יש. הבטחתי להם שאפשר יהיה לדבר באנונימיות וזה יימחק מהפרוטוקול, אבל לפני חודש דיבר בחור טרנס, חרדי, ואיכשהו שמו לא נמחק. ואישתו, שהיא גם חרדית, פוטרה מהעבודה שלה. הם בעוני, ותיכף בלי בית. אז אני כאן כדי להביא את הדברים של מי שלא הגיעו, כי מסוכן לדבר. אני כאן כדי לצעוק עד שישמעו: המלך הוא עירום. חוק הפללת הלקוח לא ימגר את הזנות. צמצום זנות נעשה בחינוך, בתקציבים, בסיוע, כדי שהחברה, ואנחנו בעצמנו, נבין שיש לנו ערך, שיש ערך לנשים, שיש ערך לקהילה הטרנסית, שמיעוטים מגדריים הם לא סחורה.

האלימות כלפי נשים והאלימות כלפי טרנסיות וטרנסים, האלימות כלפי אנשים בזנות, היא בגלל שהחיים שלנו נתפסים כפחותי ערך. כי בנים זה כחול, ובנות זה ורוד, וכחול זה יותר שווה מוורוד וצריך למגר את כל שאר הצבעים.

חוק הפללת הלקוח במתכונתו הנוכחית הוא גזר דין מוות לחלק גדול מהקהילה הטרנסית ולאוכלוסיות נוספות בזנות. בשבוע שעבר ניגשה אלי אישה טרנסית בתהליך המעבר, ושאלה אותי: “תגיד לי ברצינות, אתה חושב שאני אצליח למצוא עבודה? עד עכשיו יכולתי לעבוד כמלצר, על הגבר, אבל התהליך כבר מתקדם. אני לא אצליח”.

“בכנות”, אמרתי לה, “זה יהיה קשה ממש. אפשרי איכשהו, אבל קשה”. היא שאלה אם יש מישהו שיכול לסייע לה. נתתי לה כרטיס ביקור של ג’יי, רכז התעסוקה שלנו, ואמרתי לה: תשמעי, הוא מטפל עכשיו ב-11 טרנסיות וטרנסים, ויש עוד 11 בתור. אני מאמין שהוא יכול לחזור אלייך רק עוד שבוע-שבועיים. אולי תנסי גם את סלעית? היא סירבה לנסות פעם שנייה. הם רוצים שאהיה אישה. אני טרנסית.

אם החוק הזה יעבור, לא אפגוש אחת כזאת בשבוע, אני אפגוש מאה. שוק התעסוקה לא ערוך לקלוט טרנסיות ואפילו לא ערוך לקלוט תמיד טרנסים, ועל ג’נדרקווירים אין בכלל על מה לדבר. חינוך של מעסיקים לא ייקח שנה וחצי עד שהחוק ייכנס לתוקף, זה ייקח יותר, ובינתיים זה גזר דין מוות עבור כל אלו שנמצאות ונמצאים בזנות.

חברות כנסת שמבינות את הסכנה חוששות להתנגד לחוק בפומבי. אירגוני הקהילה הגאה עדיין מנהלים דיונים בינם לבין עצמם. ויש גם מי שעובדים עלינו בעיניים. אל תשתקו, אל תעמדו מהצד. אסור שהחוק הרע הזה יעבור

אתמול אישה טרנסית, דרת רחוב שגרה מתחת למרכז הגאה כבר זמן מה, החליקה ונפלה, ואמרה שהיא לא תצליח להגן על עצמה ברחוב, לשמור על מעט הדברים שלה, כשהיא לא מסוגלת להזיז את היד שלה. והמענים הייעודיים הקיימים לקהילה הם עד גיל 30, והיא בת יותר מ-30. היא מסרבת להיכנס לגגון לנשים פעם שנייה, למרות שכביכול מקבלים שם נשים טרנסיות. היא מרגישה שזה לא מענה מתאים עבורה, היא מעדיפה להיות ברחוב עם יד שבורה מאשר להיכנס שוב לגגון.

המשבר של טרנסיות וטרנסים קורה באמצע החיים וכל המענים הרלוונטיים הם לצעירים ונוער בזנות ובסיכון. היא ישנה אתמול ברחוב. עם יד שבורה. אם החוק הזה יעבור יהיו עוד עשרות מקרים כאלה ביום. דירות המעבר וההוסטלים מלאים עד אפס מקום, יש תור המתנה של חודשים. הם לא מענה עבור נשים טרנסיות מעל גיל 30. אין מענה להמון מאיתנו, אנחנו נופלים בין הכיסאות.

מי שרוצה ניתוחים איכותיים, טסה לחו”ל. מי שאין לה כסף עומדת בתור בוועדה לניתוחים לשינוי מין, גם כי בארץ אסור פרטי. הוועדה עושה 12 ניתוחים בשנה חצי הם בכלל ניתוחי תיקון. 90 אנשים פונים לוועדה בשנה, רק עשירית מתנתחים. אם החוק הזה יעבור, מאות רבות יעמדו בתור מחוסר ברירה. לא יהיה מנתח חדש בעוד שנה וחצי.

סעיף מין, שזה משהו שלא דורש סעיף תקציבי, שהוא לא תואם לדרך שבה אנחנו חיים את החיים שלנו, חושף אותנו לאפליה ואלימות, אבל אפילו התיקון של הביורוקרטיות שלא דורש איזשהו תקציב, לא נעשה.

כל עוד אין מענים, אין תקציבים, אין שיקום, אין תעסוקה, אין בריאות, ואין אפילו יכולת לשנות את סעיף המין – אסור שהחוק הזה יעבור. אף אחד לא ירק לכיוון שלנו לפני החוק, ואף אחד לא יירק לכיוון שלנו אחרי שהחוק הזה יעבור. לא יהיו תקציבים, לא ייפתחו מענים, ייקח שנים. אנחנו דורשות את פתיחת המענים לפני העברת החוק, או לפחות יחד איתו, בסעיף תקציבי, לא אחריו.

חברת כנסת, שאני לא רוצה להביך אותה, אמרה שאין ברירה, שצריך להקריב את הדור הזה כדי ליצור מציאות טובה יותר לדור הבא. ככה היא אמרה. לא מקריבים אנשים, מקריבים תקציבים. מי שרוצה להקריב קורבן, שיקריב את המשכורת שלו, את הזמן שלו לטובת נשים בזנות וטרנסיות וטרנסים בזנות. הקהילה הטרנסית לא תהיה קורבן ולא תהיה שה לעולה.

חברות כנסת שמבינות את הסכנה חוששות להתנגד לחוק בפומבי. אירגוני הקהילה הגאה עדיין מנהלים דיונים בינם לבין עצמם. ויש גם מי שעובדים עלינו בעיניים. אל תשתקו, אל תעמדו מהצד. אסור שהחוק הרע הזה יעבור כשהמציאות כאדם טרנס, שנאבק לחיות במיינסטרים, לעיתים יותר קשה מלהיות בזנות.

החוק הזה הוא גזר דין מוות. זנות זו לא בחירה נפלאה ונהדרת, לזנות יכולים להיות נזקים קשים ואפילו מוות. מתנדבת שלנו שהתאבדה דיברה על נזקי הזנות והזנאים, אבל היא גם דיברה על קושי עצום לקבל מענה. היא רצתה עזרה, התחננה לעזרה. כרגע יש כאלה שזנות עוזרת להן יותר ממה שאנחנו מצליחים לעזור.

החוק הזה לא יעלים את הזנות, היא לא נעלמה בשוודיה. הוא רק יסכן אותנו יותר. הלוואי ו”מעברים” היתה יכולה לעזור ליותר נשים בזנות; הלוואי והיו מספיק מענים ברווחה, במשרד הבריאות; הלוואי והיה חינוך נגד טרנספוביה; הלוואי ו-30% מהטרנסים לא היו מובטלים והלוואי ו-69% מהטרנסים לא היו נתקלים באפליה. אבל זה המצב.

אני מאמין שיום אחד זה ישתנה, ואולי בזכותכם. אבל זו המציאות שלנו, וזה לא הולך להשתנות מחר. לא צריך לעבור חוק בלי תקציב, לא צריך לעבור חוק עם הבטחות בלבד. לא ניתן שתהרגו לנו חצי קהילה. קחו את הצד הנכון של ההיסטוריה ואל תהרגו אותנו בשביל הון פוליטי. שתיקה היא מוות. אל תשתקו, אל תשתיקו אותנו ואל תדירו אותנו מקבלת החלטות על החיים שלנו.

הכותב הוא אלישע אלכסנדר, מנכ”ל עמותת “מעברים” לקהילה הטרנסית