צילום: אור דדון
על אף שהוא נושא את תו התקן “אנדרו לויד וובר” ומבוסס על סרט מצליח בכיכובם של ג’ק בלאק, ג’ואן קיוזאק ושרה סילברמן, רוק בבית הספר (School of Rock) לא נמצא בטופ 10 של תיירי מחזות הזמר בחו”ל. אך גם אם הוא לא נחשב ל-must see אין מה לזלזל בו. הוא הוצג במשך ארבע שנים בברודוויי (ירד השנה), ממשיך להציג כבר ארבע שנים בווסט אנד ומשוטט עדיין ברחבי ארה”ב ובאוסטרליה. ב-2016 עובד הסרט לסדרת ילדים שמשודרת אצלנו בערוץ ניקולודיאון.
המחזמר כולל שירים מהסרט ושירים חדשים שנכתבו על ידי וובר, שאחראי גם לפאנטום האופרה, יוסף וכתונת הפסים המשגעת, אוויטה, קאטס ועוד. המוזיקה, כולה על טהרת הרוק, מבוצעת כאן על ידי תזמורת חיה ובחלקה אפילו על ידי הילדים המשתתפים.
תיאטרון תל אביב מגדיר אותו כמחזמר לכל המשפחה, אז שאלתי מחבריי את זוהר חוינסקי-וילנסקי המתוקה, כמעט בת 10, שגם רוקדת ושרה בזמנה הפנוי. זוהר ידעה כמובן מי זה טל פרידמן. היא גם קלטה בחדות-עין בתוכנייה המקסימה והמושקעת את ליאנה אברבוך מספיישל הילדים של “גוט טאלנט”. סיפרתי לה גם שרומי יעקובי היא הבת של טלי אורן, וברור שהיא יודעת מי זו טלי אורן. זאת מהפסטיגל, נו מה. אז היא שמחה והתרגשה (וגם אני ת’אמת) להיכנס לאולם.
טל פרידמן מגלם כאן את דיואי, גיטריסט וזמר רוק שמתנחל בדירתו של נד, חברו המורה ובת זוגו השתלטנית, שדורשת שהוא יתחיל לשלם להם שכר דירה. כשחבריו של דיואי ללהקה מחליפים אותו בגיטריסט אחר ומעיפים אותו, הוא נאלץ למצוא לו מקור פרנסה חדש. הוא עונה במקרה לשיחת טלפון שמיועדת לנד ובה הצעה להיות מורה מחליף בבית הספר יוקרתי. דיואי מתחזה לנד ומתחיל ללמד שם. הוא קולט שלתלמידים שלו יש כישרון נגינה יוצא דופן ומחליט להקים איתם להקת רוק, מאחורי גבם של מנהלת בית הספר וההורים.
טל פרידמן הוא הברקה שיווקית אבל לא בהכרח הברקה בימתית. ההורים אוהבים אותו, הילדים אוהבים אותו, והוא בהחלט מהווה מקור משיכה לקהל שפוקד את תיאטרון תל אביב. אך האם הוא מספק את הסחורה? באופן חלקי בלבד. הוא משחק מצוין את המורה ה”קול”, השטיקים המוכרים שלו עובדים והקהל צוחק ומבסוט. אך נקודת הכשל של פרידמן היא השירה. הפער בולט מאוד כי כל מי שסביבו שר נהדר – הילדים, המורים/הורים ובמיוחד מנהלת בית הספר, איילת רובינסון, שפשוט נולדה לז’אנר הזה. היא שחקנית מצוינת וזמרת מחוננת, וזו הרמה שאני מצפה לה בתפקיד ראשי במחזמר. גם הגר אנגל שרה יותר טוב מפרידמן, וגם זוהר בדש. טוב, הבחור היה ז’אן ולז’אן בעלובי החיים בהבימה (בדאבל קאסט עם אמיר דדון) אז אין בכלל מה להשוות.
צילום: אור דדון
פרידמן הוא לא הנון-סינגר הראשון שמככב במחזות זמר. ואני לא מדבר רק על מופעי חנוכה בארץ. גם בברודוויי ובווסט אנד מלהקים לפעמים שחקני קולנוע וטלוויזיה למיוזיקלס כדי למשוך קהל. אבל אם הכוכבים האלה לא שרים מספיק טוב אז השידוך הזה לא תמיד מצליח. פרידמן הוא שחקן ידוע, מוכשר וכריזמטי ואין ספק שהוא מתאים לדמות. הוא גם מחזיק צליל ולא מזייף. אז לדעתי יש לו את היכולת להשתפר בשירה אבל אין לו את הכלים. כדי שהוא ישיר ברמה של תפקיד ראשי במחזמר צריך להשקיע בו עוד הרבה שעות עבודה על פיתוח קול והפקה קולית. עד שזה יקרה כדאי בינתיים להגביר אותו יותר כי כרגע התזמורת מכסה עליו וגם הילדים. ולא נחליש את התזמורת ואת הילדים בגלל טל פרידמן. בואו.
פרידמן שר פה את רוב השירים עם ובלי הילדים, אבל יש פה גם נאמברים מצוינים של הילדים בלבד. בכל הצגה מופיעים 12 ילדים בדאבל קאסט, כלומר סך הכל 24. הם נבחרו מבין מאות ילדים שהגיעו לאודישנים, כי כידוע כל אמא חושבת שהילד שלה כוכב. אהבתי שיש פה גם ילדים קצת יותר מלאים, ומה שקבע הוא הכישרון ולא כמה אתה שוקל, וכך צריך להיות. החזרות ארכו כשלושה וחצי חודשים. תקופת חזרות ארוכה מהרגיל, שנועדה להכין את הילדים למשחק, שירה ונגינה חיה על הבמה.
צילום: אור דדון
כל הילדים פה נהדרים. מעל כולם בולטת עמית גולדרייך, שמגלמת כאן תלמידה נודניקית ודעתנית, עם דעות פמיניסטיות מוצקות. שחקנית מעולה נוספת היא שני סורוקין, שמגלמת ילדה שתקנית ונחבאת אל הכלים. כשדיואי בוחר זמרות ליווי היא פותחת את הפה בפעם הראשונה ואומרת שהיא לא רוצה להיות זמרת ליווי, היא רוצה להיות ה-זמרת. כשהיא מתחילה לשיר הלסת של הקהל נשמטת, כי היא שרה שיר קלאסי בצורה מופלאה.
ברוח הליברליזם, ההורים של הילדה השתקנית הם זוג גייז, שמגולמים נהדר על ידי עופר רגירר ואביתר בן דוד. יש פה גם תלמיד הומו, שעושה רושם שאין לו שום בעיה עם נטייתו. גם לדיואי אין בעיה איתה, והוא נותן לו להיות אחראי על הסטיילינג של הלהקה.
הבמאי אלדר גרויסמן גוהר (מופעי “כפולה”, גאליס”, ”החממה” והצגות בתיאטרון הרפרטוארי) עשה פה עבודה מצוינת. את הכוריאוגרפיה עשתה מיכל שי המוכשרת, שלא משנה כמה דברים היא תעשה לנצח נזכור אותה כאחראית לתנועות הקרקור בשיר Toy. על ההפקה המוזיקלית אחראי אביב קורן – שם חדש בתיאטרון, שאם לא מצמצתם ראיתם אותו פעם בכוכב נולד. שאר השמות הם תותחים מוכרים בתחום. דניאל אפרת על הנוסח העברי, לילי בן נחשון על התפאורה, אורנה סמורגונסקי על התלבושות וקרן גרנק על התאורה.
באדיבות תיאטרון תל אביב
בניגוד למסרים מכובסים שיש לפעמים במחזות זמר, יש כאן מוסר השכל חשוב. הילדים, שזכו ליחס מזלזל ומקטין מהמבוגרים, שמחים שיש להם סוף סוף אוזן קשבת. מישהו שבאמת רואה אותם ומטפח את הפונציאל שלהם. מישהו שמעודד אותם להתבטא, להיות אינדיבידואלים ולא לוותר על החלום. זה נכון להורים וזה נכון גם למורים – תוציאו את המקל מהתחת ותחרגו קצת מתוכנית הלימודים שמוכתבת לכם על ידי משרד החינוך. אם תזרמו עם מה שמעניין את הילדים ב-2019 הם יאהבו ללמוד וללכת לבית הספר. נקודה מצוינת למחשבה.
וזה מה שהיה לזוהר, הילדה שאיתי ומבקרת מחוננת בזכות עצמה, להגיד בתום ההצגה: “היה כיף, וגם מרגש ונוגע ללב. הסיפור מעניין, מאוד התחברתי אליו, וגם השירים מעולים. הקטע שהכי אהבתי הוא שהלהקה שלהם התקבלה לקרב הלהקות. ממש אהבתי את השחקנים וטל פרידמן הצחיק אותי מאוד. אהבתי שכל מיני ילדים שרו סולואים וגם את הסטיילינג של הבגדים שלהם, וגם התפאורה ממש יפה. אם הייתי מבקרת הייתי נותנת לזה חמישה כוכבים בגלל האיכות. אז אני ממליצה לכם לבוא, בעיקר לילדים מגיל שמונה-תשע כזה”.
ואם למדתי משהו מההצגה הזאת זה שעם ילדים לא מתווכחים. אז תקשיבו לזוהר, כי אם זוהר אומרת זוהר יודעת.
