תהליך היציאה מהארון הוא אתגר לא פשוט עבור כמעט כל אחד ואחת. אצל חלק מאיתנו החוויה עוברת בקלות, אצל אחרים היא מותירה צלקות לכל החיים. מה שבטוח שאצל כל מי שעברו את החוויה, הרגעים האלו נחרטים לנצח: המחשבות, ההסתרה, השאלות, ההבנה והקבלה העצמית עד לרגע “היציאה” מהארון. כמובן שמדובר בתהליך לגמרי אינדיבידואלי והשלבים שתיארתי לווא דווקא יקרו בסדר המפורט, אלא משתנים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
האתגרים והשינויים המלווים ביציאה מהארון לא פשוטים כלל. לרוב, הבחירה לשתף את המשפחה והסביבה היא עיקר ההתמודדות: מה יגידו? האם יקבלו? מה יחשבו? במקרה שלי, מעבר למורכבות רגילה של תהליך הקבלה העצמית ו”יציאה” אל החירות האישית שלי נאלצתי להתמודד עם לא מעט קשיים נוספים, שנבעו מהעובדה שהתגוררתי בלב ליבה של ירושלים הקדושה בשכונה דתית לאומית.
הייתי נשואה לגבר, עקרת בית (ללא שקל), אמא לתינוקת ולפעוטה, ורק בת 29. הרגשתי שמשהו בי חלול וחסר, ופתאום אותה הקופסה הבטוחה שעטפה אותי התחילה לחנוק אותי. אותה מעטפת מוכרת לא אפשרה לי לנשום כי הרגשתי שאני רוצה לחיות עם אישה. זה זעק בי והבנתי שזה מה שאני צריכה.
לאחר ההבנה האישית והתהליך העצמי שעברתי, ניגשתי לבן זוגי דאז ואמרתי לו שאני צריכה לעזוב את הבית המשותף שלנו. עם הרבה חששות סיפרתי לו שאני נמשכת לנשים ואני מרגישה שזוגיות עם אישה יותר נכונה וטבעית עבורי. התגובה שלו, למרבה הפתעתי ועם הרבה דמעות בעניים, הייתה מאוד תומכת ומחבקת. הוא נתן את ברכתו בדרכי החדשה כדי שאוכל להיות מאושרת, וכי רק כך הילדות המשותפות שלנו יהיו גם הן מאושרות.
הכמיהה לצאת מהארון הייתה אמנם חזקה אך לא התקבלה בצורה חיובית אצל המשפחה שלי – משפחה דתית, צרפתית וירושלמית. הקושי האמיתי היה מול אמא שלי שמאוד התביישה ופחדה “ממה יגידו השכנים”. במשך תקופה ארוכה היא הכחישה והתעלמה מהעובדה שאני לסבית ולא הייתה מוכנה לשמוע על כך. זה בא לידי ביטוי בניסיונות לשדך לי גברים מתוך חוסר הבנה כיצד אישה שהייתה נשואה לגבר כמעט עשור מחליטה “לפתע” לצאת מהארון.
מצאתי את עצמי גרושה, ללא עבודה, עם שתי ילדות קטנות. ללא עורף משפחתי, ללא תמיכה רגשית, ללא תמיכה פיזית ובמצב כלכלי קשה. אמא שלי אפילו אמרה לי יותר מפעם אחת: “אם את רוצה להיות לסבית אז שאחת החברות הלסביות תפרנס אותך ותעזור לך”.
לאחר הגירושין, במשך שנה המשכתי לחיות בארון. לא סיפרתי לאף אחד (למעט לאמא שלי ולאחיי) והתרחקתי מכולם. הפסקתי להגיע לאירועים משפחתיים, למפגשים עם חברים ואף עברתי להתגורר במשך שנה בעיר אחרת. לאורך כל השנה הזו הרגשתי כאילו יד לופתת לי את הגרון. הבנתי שאמא שלי העבירה אליי את הפחד והבושה שלה מהיציאה שלי מהארון ומצאתי את עצמי חושבת ‘ מה יגידו? ומה יחשבו?’. לא רק שלא יצאתי מהארון, אלא נכנסתי לארון עמוק יותר לבדי, בעיר אחרת, מגדלת שתי פעוטות.
במשך שנה אף אחד לא בא לבקר אותי. דווקא בשיא העצב, הבנתי לראשונה שכדי שהמשפחה שלי תקבל אותי, אני צריכה קודם כל לקבל את עצמי. מתוך נקודת המצוקה הזו החלטתי לפרוץ את הקופסה שבניתי סביבי ולחיות את עצמי. בחרתי לעשות מה שאני רוצה. ארזתי דמעות וזיכרונות, ולקחתי את עצמי ואת הנסיכות שלי וחזרתי לירושלים. עם חזרתי לבירה החלטתי לצאת מגבולות הנוחות שלי ולהוציא את המשפחה הדתית שלי ואת החברים שלי מגבולות הנוחות שלהם, וכך נכנסתי למסע ארוך, מתיש ומלא בדמעות. כדי לאפשר לעצמי לחיות את האמת שלי.
חלק מהתהליך שנקרא ‘לחיות את עצמי’ כלל רישום הילדות שלי לחינוך ממלכתי דתי. רציתי שהן ילמדו את הערכים והידע הדתי שחונכתי עליהם אך תוך הסתכלות ביקורתית וחופשיה שתאפשר להן לבחור לעצמן איך הן ירצו לחיות ומה הן מקבלות כ”עובדה” ומה כ”ספק”.
הילדות שלי גדלות בבית להורים גרושים שמסתדרים מאוד טוב. הן לומדות בבית ספר ממלכתי דתי אך לא שומרות שבת, גדלות לאמא ממשפחה דתית שיצאה מהארון, פוגשות מדי שבוע חברים מכל סוג ומכל מגזר ומגדר. אני מגדלת אותן לתוך אווירה מאוד מגוונת שהיא עבורי מייצגת את החיים עצמם, ערכי סובלנות, פתיחות ופלורליזם שאני מאמינה בהם. נכון להיום, אני יכולה להגיע עם בת זוג לבית הוריי ואני מרגישה שאנחנו מצליחים לייצג משפחה מודרנית בעלת ערכים דתיים. משפחה מגוונת, פתוחה והכי חשוב, מקובלת ואהובה על הסובבים אותה. אפילו בסמטאות ירושלים המורכבת.
הכותבת היא חברת הועד המנהל של הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות, המארגן את מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים שיתקיים ביום חמישי, 3.6 בשעה 14:30 ולקראתו יצא בקמפיין מימון המונים.
