לכבוד יציאתו של הסרט “הנערה הדנית” לבתי הקולנוע, ראיון מיוחד עם הסופר דיוויד אברסהוף, מחבר הספר המציג את סיפורה של לילי אלבה, הטרנסג’נדרית הראשונה במאה ה-20 שעשתה ניתוח לשינוי מין
בתקופה האחרונה שוטפים את הרשת סיפורים על נשים טרנסג’נדריות מפורסמות ומצליחות, שהופכות בין רגע ליקירות הקהילה בזכות אומץ ליבן ובעידוד החשיפה לה הן זוכות. אך האומץ האמיתי שייך דווקא לטרנסג’נדרים והטרנסג’נדריות שהעזו להיות נאמנים לעצמם, עוד לפני שהסביבה הייתה תומכת ומכילה, ועוד לפני החיבוק החם של התקשורת.
כזו היא לילי אלבה, שאת סיפורה מציג הסרט “הנערה הדנית”, המבוסס על סיפור חייהם האמיתי של הציירת הדנית גרדה וגנר, ובעלה, הידוע כלילי אלבה וכאדם הראשון שעבר ניתוח לשינוי מין במאה ה- 20. הסרט, המוקרן החל מהשבוע בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, מעניק לנו הצצה לעולמן של הטרנסג’נדריות בעידן טרום הנראות התקשורתית, ואפילו עוד לפני שהמונח טרנסג’נדר היה ידוע ומקובל.
הסרט, בבימויו של טום הופר (עלובי החיים, נאום המלך) ובכיכובו של זוכה פרס האוסקר אדי רדמיין (התיאוריה של הכל), מגולל את סיפורה האמיתי של לילי אלבה (1882-1931), ובת זוגה הציירת גרדה ווגנר. איינר ווגנר מתבקש על ידי בת זוגו לשמש כמודל לציור עבורה כאישה, לה הם קוראים לילי. בעקבות הציור מחליט איינר לשנות את שמו והופעתו החיצונית לנשית. בעידודה של גרדה הופכת לילי לאשה הראשונה שעברה ניתוח לשינוי מין. העניינים מסתבכים כאשר מופיע חבר ילדות של לילי ומתחיל משולש אהבים.
לקראת יציאתו של הסרט לאקרנים, ביקר בישראל הסופר דיוויד אברסהוף, מחבר הרומן עליו מבוסס הסרט. אברסהוף פרסם את הספר “הנערה הדנית”, שהיה גם הרומן הראשון שלו, כבר בשנת 2000.
מה שהופך את הסיפור של לילי לאמיץ במיוחד זו העובדה שלא הייתה לה סביבה תומכת לצאת אליה, ואפילו לא שפה להביע את מה שהיא מרגישה. היא הייתה צריכה להיות זו שסוללת את הדרך וממציאה שפה משל עצמה כדי לתאר את מה שעובר עליה
“התחלתי לעבוד על הספר לפני 18 שנה”, הוא מסביר, “הספר התפרסם בשנת 2000 ובאותה השנה הגיעה גם ההצעה לסרט. לקח כמעט 15 שנה עד שהתחלנו לצלם”.
מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן?
“אני מאמין שלפני 15 שנה סיפור כזה היה עדיין קשה לעיכול, והמפיקים תהו האם יש קהל לסרט על טרנסג’נדרים. בזמן האחרון סיפורים רבים של טרנסג’נדרים הופיעו בתקשורת, והתקבלה התחושה שהזמן של הסרט הגיע”.
האם אתה מרגיש הבדל בין התגובות שקיבלת בזמנו על הספר לתגובות הנשמעות היום על הסרט?
“השנים האחרונות הן שנים חשובות. הסיפורים של קייטלין ג’אנר ולאברן קוקס השפיעו על הרבה אנשים. אין ספק שאנחנו חיים בסביבה אחרת מאשר לפני 15 שנה, אבל זה עדיין לא עולם לגמרי מקבל. יש הרבה מקומות בארה”ב, ובוודאי בעולם, בהם טרנסים עדיין נאבקים לקבלה. יש הרבה בורות, דעות קדומות, שנאה ואלימות שטרנסים חווים, ואני מקווה שהסיפור מחזק את החשיבות של האומץ והקבלה העצמית. הסרט מראה שגם אם 2015 הייתה שנת שיא בנראות של טרנסים בתקשורת, עדיין, עשרות שנים לפני כבר הייתה לילי אלבה, מה שמלמד אותנו שעם כל הסיפורים ששומעים עכשיו, יש עוד הרבה סיפורים שלא שמענו”.
האם לדעתך הספר שלך תרם גם הוא לשינוי?
“השינוי שקורה בעולם קורה בזכות הסיפורים. כל סיפור פותח יותר את הראש וגורם לאנשים להבין מה זה להיות טרנס, וגם להבין את עצמנו, להיות נאמנים לעצמנו, את האומץ להגיד מי אתה ולמוד מאחורי מי שאתה ולהיות כמו שאתה ולא כפי שהעולם אומר לך איך להיות”.
עם כל הטרנסג’נדרים המפורסמים שקיימים היום, מדוע לדעתך הסרט הראשון בנושא הוא דווקא על סיפור שהתרחש לפני עשרות שנים?
“זה עניין נדיר שסטודיו גדול בהוליווד יעשה סרט על הנושא. לכל אחד יש את סיפור החיים שלו והדרך בה הוא מחליט לצאת מהארון. מה שהופך את הסיפור של לילי לאמיץ במיוחד ושונה מזה של ג’אנר למשל, זה שלא הייתה לה סביבה תומכת לצאת אליה, ואפילו לא שפה להביע את מה שהיא מרגישה. לא הייתה לה דרך ללכת בה והיא הייתה צריכה להיות זו שסוללת את הדרך. היא השתמשה בשפה שונה משל עצמה כדי לתאר את מה שעובר עליה”
כמה היית מעורב בסרט?
“התסריט נכתב לפני עשור, וכשקראתי אותו מאד אהבתי אותו. במהלך השנים הייתי בקשר עם המפיקים אבל לא היה לי תפקיד רשמי בהפקת הסרט. חשוב לזכור שסרט הוא מדיה אחרת, ולשחקנים ולבמאי צריך להיות מרחב תמרון לעשות דברים מסוימים בדרך שהם רואים. הם משתמשים בספר כבסיס לסיפור אבל מחפשים דרכים נוספות להציג את הסיפור”.
למה לא מדברים בסרט על יחסי המין של לילי?
“הסרט מציג את התשוקה הקיימת בין לילי לבין אישתה, גם אם לא בצורה מפורשת. רצינו להראות כיצד הנישואים האלו היו מרחב בטוח בו לילי הייתה יכולה לפרוץ. בנישואים יש הרבה אלמנטים, יחסי מין הם חלק מהן אבל לא הכל”.
האם בעבודה שלך על הספר נתקלת באזכורים של יחסים בין אישיים?
“בעבודה שלי על הספר נתקלתי במכתבים בהם היא כתבה שהיא רוצה להנשא לגבר, ושהיא רוצה להיות אם, ושיש סוג של גברים שהיא נמשכת אליהם. זה סיפור על זהות מגדרית אבל גם סיפור על אהבה ונישואים, כשאנו רואים את לילייושבת מול אשתה כאישה טרנסג’נדרית ומרשה לעצמה להיות חשופה לגמרי, אנו מבינים מה המשמעות של לקבל את האדם איתו אתה חי כפי שהוא, מה אתה עושה כשהאדם שאתה אוהב משתנה, ואיך האהבה מתמודדת עם זה.
זה גם סיפור על חברות. כי גם הנס לא מבין מה לילי עוברת, אבל עדיין הוא יודע שלהיות חבר אתה מקשיב ונמצא שם בשבילם מבלי לשפוט.
מה דעתך על הביקורת שטוענת ששחקן סיסג’נדר לא אמור לשחק טרנסג’נדרית?
“זו שאלה הוגנת. לילי היא דמות חשובה בהיסטוריה הלהט”בית ואני מבין למה הרבה היו רוצים לראות טרנסית על המסך. אבל משחק הוא משחק, להשתמש בכשרון שלך כדי להיות מישהו אחר ולשכנע את הקהל. כשחשבנו על איוש התפקיד חשבנו על הסרט מילק, שסיפר את סיפורה של אחת הדמויות ההיסטוריות החשובות של הקהילה הגאה, ואף נעשה על ידי תסריטאי ובמאי גאים, שליהקו לתפקיד הראשי שחקן סטרייט. גם אז אנשים פקפקו האם אפשרי ששחקן סטרייט ישחק את התפקיד, ואולי זו הזדמנות לשחקן גיי. וברגע שראו את המשחק של שון פן בדמותו של הרווי הבינו שזה עובד. וככה חשבתי עם אדי, ידעתי שהשאלות יעלו אבל גם ידעתי שכשיראו את הסרט חלק מהשאלות הללו יענו”.
כתבות נוספות בנושא:
“הנערה הדנית” בהקרנה חגיגית בת”א
