איריס ואנה עלו יחד לישראל בעקבות הוראתו של השר הפנים לשעבר גדעון סער, שקבע כי מי שנישא ליהודי זכאי לאשרת עולה, גם אם מדובר בבני זוג מאותו מין. אך מאז שהגיעו לארץ הן לא מפסיקות להלחם ברשויות המדינה, שמסרבות להכיר בהוראת השר ובזוגיות שלהן
הפלת שש הצעות חוק פרו-להט”ביות עוררה פולמוס ביחס לאופן הפעולה הפוליטי שיניב את מרב ההישגים עבור הקהילה הגאה. יש המצדדים במגעים עם מנגנוני השלטון השונים, ואילו אחרים מעדיפים ייזום חקיקה ופעילות משפטית. המקרה שלפנינו מציג תמונה מדאיגה לגבי אופן הפעולה הראשון.
איריס ואנה הכירו במוסקבה בשנת 2006, ובמאי 2013 נישאו בנישואים אזרחיים בדנמרק. חייהן של השתיים ברוסיה היו קשים. הן נאלצו להעמיד פנים ולהסתתר כמעט בכל תחומי החיים; “כל יציאה מהארון הייתה מלחיצה, כי לא ידענו איך האדם שמולנו יגיב לאחר שהבין שאנחנו לסביות”, הן מספרות. גם לאחר עשור של חיים משותפים, הוריהן עדיין מקווים שהן “ישובו להיות נורמליות”, ולמעשה מתכחשים לנישואיהן.
חיים שלמים שיש להסתיר, להסוות ולהכחיש הם עול שנותן את אותותיו השליליים בבריאות ובאושר של כל אדם. איריס ואנה החלו אפוא לתכנן את עתידן בישראל, שבה עומדת לאיריס, בתו של אב יהודי, הזכות להתאזרח מכוח חוק השבות. הבחירה בישראל הפכה סופית עבורן בזכות מהלך של שר הפנים לשעבר, גדעון סער. באוגוסט 2014, במכתב למנכ”ל רשות האוכלוסין וההגירה, הורה סער “[…] לראות במי שנישא ליהודי, גם אם מדובר בנישואין של בני זוג מאותו מין, כמי שזכאי אף הוא לאשרת עולה לפי סעיף 4א’ לחוק השבות”.
ההוראה, שפורסמה בכלי התקשורת המקוונים ברוסיה, היוותה גם פתח לשחרור עבור איריס: “מאז ילדותי חוויתי קשיים הנובעים מאנטישמיות, תחילה בבית הספר ובבגרות – במקום העבודה שלי. תמיד תכננתי לעבור לארץ שבה לא ישפטו אותי על רקע מוצאי וחיי האישיים. מובן ששאפתי להגיע לישראל, אך עד 2014 לא יכולתי לעשות זאת, כיוון שנראה היה שזה בלתי-אפשרי עבור זוג נשים”.
להלכה, הוראה זו מהווה הישג לקהילה הגאה, שכן היא מבטאת הכרה בשוויון בין כל הזוגות הנשואים – להט”בים ושאינם כאלו. לאנה ולאיריס היה אפוא בסיס איתן להניח שכזוג נשוי הן תוכלנה לפתוח בחיים חדשים במדינת ישראל. אולם התנהלותה של המדינה מול השתיים עד כה היא מתסכלת ולא-שוויונית בעליל – ובעיקר, סותרת את ההישג-לכאורה הגלום בהוראתו של השר סער.
ההתעמרות בבנות הזוג החלה עוד בשגרירות ישראל במוסקבה. “המפגש הגרוע ביותר שלנו [עם רשויות המדינה] היה עם פקידה בשגרירות”, הן מספרות; אותה פקידה הייתה עוינת במפגיע, והתנהלותה העידה בבירור על רצון להקשות ולסבך את מצב הדברים. השתיים נדרשו לספק מסמכים שוב ושוב, וזומנו לשגרירות לא פחות מחמש פעמים. לאחר חצי שנה של טרטורים נאמר לבנות הזוג שמצבה של איריס “מסובך” לאור נישואיה לאנה, וכי על שתיהן להיכנס לישראל כתיירות ולהגיש בארץ בקשה למעמד עולות. בסוף יוני 2015, כמה שבועות לאחר הגעתן ארצה, הגישו השתיים בקשה משותפת למעמד עולות מכוח חוק השבות. אולם גם בארץ הן נתקלו במכשולים מהותיים. “פקידים כאן התנהגו כאילו לא שמעו על ההוראה של גדעון סער”, הן מספרות; “אפילו כשהראינו להן עותק של המכתב שלו, תגובתם הייתה “מה זה”?”. בהמשך לכך, במשרד הפנים בבאר שבע נאמר להן שרק איריס תוכל לקבל מעמד עולה; אנה תצטרך להתחיל תהליך התאזרחות מדורג.
בסך הכל הפסדנו שנה וחצי מהחיים בגלל פקידים שסירבו למלא הוראות לגבי זוגות מאותו המין. במקום להתחיל ללמוד את השפה, להשתלב ולתרום לחברה, אנחנו נודדות בין בתי חברים כדי לחסוך כסף… וכל מה שברחנו ממנו ברוסיה חזר לרדוף אותנו כאן
החלטה זו סותרת את הוראתו של השר סער ועוררה באיריס ובאנה התנגדות נחרצת. לבסוף נערך להן תשאול, שבסופו נקבע שאיריס היא זכאית שבות; אנה, לעומתה, זכאית ל”אשרת מבקר” מסוג ב/2 בלבד. השתיים הבינו שנקלעו לתסבוכת קשה, ובספטמבר פנו באמצעות עורכת דינן לרשות האוכלוסין. באוקטובר הן התבשרו שניתן להעניק לאנה אשרה “משופרת” מסוג ב/1, למשך שנה, שבמהלכה תתקבל החלטה בדבר מעמדה. בתגובה להחלטה מקוממת זו הגישו אנה ואיריס ערר למשרד הפנים, בדרישה להחיל עליהן את חוק השבות באופן מיידי. משרד הפנים לא ראה לנכון להגיב לערר שלהן, כמו גם לשתי תזכורות שנשלחו בעניינו. לשתיים לא נותר אלא לעתור לבית המשפט העליון, וזאת עשו בפברואר 2016.
כיום, כתשעה חודשים מיום עלייתן, אנה עודנה אזרחית זרה שאינה זכאית לביטוח רפואי וללימודי עברית באולפן. היא מנועה מלעבוד, כיוון שרוב המעסיקים מסרבים להעסיק עובדת זרה, שעלות העסקתה גבוהה מזו של עובדת ישראלית. איריס מקבלת סל קליטה כרווקה ולא כאישה נשואה. היא החלה לעבוד כדי לפרנס את אנה, מה שמנע ממנה ללמוד באולפן ולרכוש שליטה בעברית. השתיים מתגוררות עם סבתה הקשישה של איריס, בתנאים הרחוקים מלהיות אידיאלים. “בסך הכל הפסדנו שנה וחצי מהחיים בגלל פקידים שסירבו למלא הוראות לגבי זוגות מאותו המין”, מסכמות בנות הזוג. “כל מה שתכננו ושחלמנו שיתגשם בשנה הראשונה שלנו בישראל, לא קרה. במקום להתחיל ללמוד את השפה, להשתלב ולתרום לחברה, אנחנו נודדות בין בתי חברים כדי לחסוך כסף… וכל מה שברחנו ממנו ברוסיה חזר לרדוף אותנו כאן”.
שתי שאלות נשאלות בעקבות פגיעה בוטה זו בזכויות להט”ב. ראשית, האם ניתן להסתפק בפעילות נקודתית, בירוקרטית, מול הרשויות השונות, או שמא רק חקיקה תבטיח זכויות? במקרה שלפנינו ניתנה, אמנם, הוראה ע”י שר בממשלת ישראל, אך זו אינה מעוגנת בחקיקה, אינה מיושמת במלואה וכלשונה, ועלולה להתפוגג בהתאם למאוויו של שר פנים כזה או אחר. בימים אלו ממש מסרב השר לשירותי דת, דוד אזולאי (ש”ס), לחתום על תקנות להקמת רחבת תפילה משותפת לנשים ולגברים בכותל המערבי, בניגוד לעמדת הממשלה. כאשר שר מרשה לעצמו לבטל החלטת ממשלה, איזה ביטחון יכול להיות לקהילה הגאה לגבי הוראה שהועברה במכתב, ע”י שר לשעבר?
בנוסף לאיריס ולאנה, ישנם זוגות להט”בים נוספים מברה”מ לשעבר שנתקלו בהתנגדות של משרד הפנים לכבד את ההנחיה להחיל את חוק השבות גם עליהם. לא ידוע על זוגות להט”בים מארצות מערביות שנקלעו למצב דומה. האם החלת חוק השבות על עולים להט”בים תלויה אפוא במוצאם? והאם עומדת בבסיס האפליה האפשרית הזו דעה קדומה ביחס לאותם עולים וליהדותם? ימים יגידו. אך האפליה החמורה שאנה ואיריס חוות צריכה להדאיג את כולנו, ללא קשר לשיוכנו הפוליטי, כיוון שהיא מעידה על זלזול בוטה של השלטונות בזכות הבסיסית ביותר העומדת ליהודים באשר הם – להתאזרח מיידית במדינת ישראל יחד עם יקיריהם. עלינו להבטיח שזכות זו תעמוד ליהודים להט”בים באותה המידה שבה היא עומדת ליהודים שאינם להט”בים.
