אפליקציית ‘אטרף’ אולי נראית תמימה, אבל היא טומנת בחובה מתכון להפתעות אמיתיות, ויכולה לזמן צרופי מקרים על גבול הביזאר הקשה. המקרה שלו היה בהחלט כזה,
זה התחיל די מוכר ורגיל, עקבות שמשאיר בחור מאד חתיך, אבל גם מאד מאד צעיר. הוא בן 28 אני בן 48, ואני? פשוט התעלמתי. הוא המשיך לבקר לי בפרופיל כל כמה ימים, ואני המשכתי להתעלם במופגן מהעקבות העיקשות שהשאיר אחריו.
בסופו של דבר נשלח ה: “היי” הרגיל, ואחרי ה: “שלום” המנומס שלי, החל הפינג פונג הכמעט אוטומטי: “מה הראש?” וכיוצא באלה, ואני שתמיד משתדל לענות בנימוס, גם אם רובוטי, עניתי לאקונית: “מסקס ועד חתונה” אבל, הוספתי, אתה חמוד נורא אבל גם מאד צעיר, אז אני אוותר.
כתבתי לו ושכחתי את הדיבר הראשון בעשרת הדיברות לגייז שניתנו לקהילה אי שם במעמד גן העצמאות 1967, “משביעו רעב, מרעיבו שבע”, והצעיר הפנתרי ננעל עלי כמו טיל שיוט עיקש, מנסה לברר איך יתכן שגבר בכלל מסרב למתת אלוה כמותו, ועוד ‘מבוגר’ כמוני, ואני פשוט ממשיך ועונה לו במשפטים קצרים להחריד, שהוא מתוק מאד אבל זה לא טווח הגילאים שאני נוהג לעשות, ושבכלל אני לא נייד והוא גר בחיפה ושזה פשוט לא יכול לקרות גם אם הייתי רוצה.
אבל ליקום בכלל ולקארמה בפרט, יש לרוב תוכניות משל עצמם, ויצא שאני מתכתב איתו מתל אביב, מנסה להדוף את עיקשותו נוטפת הנעורים והחשק, בטענה שאני בדיוק נכנס לפגישה עם לקוחה בשיכון בבלי בזמן שהפנתר הצעיר בדיוק נמצא בשכונה הזו גם.
“מה אתה עושה בבבלי?” הקשיתי, “לאבא שלי יש כאן דירה וכשהוא בחו”ל אני ישן בה לפעמים, רוצה לבוא?”.
ואז עשיתי את הטעות הכי בסיסית בספר, שאלתי באיזה רחוב הדירה, וכמה לא מפתיע כשחושבים על דרך המחשבה של היקום, ששניינו שהינו באותו זמן באותו רחוב, מרחק של חמישה בניינים זה מזה, ואפילו באותו צד של הרחוב.
הצעיר הפנתרי ננעל עלי כמו טיל שיוט עיקש, מנסה לברר איך יתכן שגבר בכלל מסרב למתת אלוה כמותו, ועוד ‘מבוגר’ כמוני, ואני פשוט ממשיך ועונה לו במשפטים קצרים להחריד, שהוא מתוק מאד אבל זה לא טווח הגילאים שאני נוהג לעשות
הגעתי לדירה, הוא פתח לי חנוט בבגדי ספורט, מסריח מנעורים ועם חיוך קולגייט שרק בני גילו יכולים לדגמן בכזו שלמות מבהיקה.
דיברנו קצת, דבר הוביל לדבר, ותוך זמן קצר מידי, הוא הוביל לכיוון חדר שינה גדול, דרך מסדרון שהיה נראה לי פתאום מוכר, מוכר מידי.
ושם, באמצע הדרך, לאורך הקיר, מדף עץ כהה ועליו מסגרות כסף עם צילומים משפחתיים. נשתלתי מול אחד מהם, הוא לא שם לב בתחילה והמשיך לצעוד בגפו לחדר השינה החשוך, רק כדי לשוב על עקבותיו, ולמצוא אותי מרים את מסגרת הכסף העתיקה והכבדה בוהה בצילום, בפנים נטולות הבעה.
“מה קרה?”, שמעתי אותו מאחורי, כורך את עצמו מאחורי גבי כמי שמחפש דמות אב.
“מסגרת יפה”, עניתי
“כן זו מסגרת עתיקה”
“כן אני יודע” עניתי
“אה, אתה מבין בזבל הזה?”
“כן”, עניתי, “אני טיפה מבין בזה”. חייכתי
“זה אבא שלי בצילום”, הוא פלט ומשך אותי לאותו חדר שינה מוכר, לאותה מיטה, בה אביו עשה בי מעשי זימה מטורפים לפני עשור וחצי…
מרגיש דה ז’ה וו.
