ארוטיקה של חיים ומוות

צילום: יובל אצילי

קוראים לי יובל אצילי. אני בן 32 וגר בת״א. למדתי בבית הספר החקלאי מקווה ישראל וחלבתי כבשים. תמיד עסקתי באמנות- בין אם זה בציור או בצילום. אני דיסלקט, ותמיד היו לי קשיים בכתיבה ובקריאה. כפיצוי, הצד החזותי שלי התפתח יותר- כנראה שזו הדרך והשפה הטובה בשבילי להביע את עצמי. במהלך השירות הצבאי שלי המשיכה לצילום התחזקה והחלטתי להירשם לבצלאל. למדתי במחלקה לצילום ומשם המשכתי לתואר שני באמנויות. לפני שנתיים התחלתי ללמד צילום בבית ספר יסודי.

יש לי אח תאום. כשיש לך אח תאום- אתה צריך כל הזמן לנסות לבנות זהות שונה ולבדל את עצמך (אפילו שאנחנו שונים כמעט בכל דבר). הבית שגדלתי בו הוא בית מאוד סטרייטי במובן הטוב. אחי הגדול היה שחקן כדורגל ואימן במכבי ילדים. אחי התאום איש מכירות ואחי הקטן שחקן במכבי ת”א. כל העולם הזה מאוד שונה משלי ואני אוהב את זה. המצב הזה מעמיד אותי כל הזמן בשאלות כמו ‘מהי גבריות’? ומהי והזהות שלי? ואני מנסה לפתור אותן גם דרך האמנות.

כשסיימתי את הלימודים במחלקה לצילום, חזרתי לגור אצל ההורים בחולון. באותה תקופה הכרתי את אימרי קלמן, שהיה הבעלים והשותף עם אושר סבג – בליין המסיבות “דרעק”. הוא שאל אם אני רוצה להתחיל לצלם במסיבות (באותו זמן הייתי בארון והרגשתי לא בנוח לצלם-  כי לא רציתי שמישהו שאני מכיר יראה אותי). בסוף הסכמתי והתחלתי לצלם במסיבות, מהר מאוד הבנתי שלמצלמה יש כוחות – היא מאפשרת לי להיכנס לדמות אחרת ולמתוח את הגבולות שלי ושל המצולמים. הרעיון היה כזה: בכל יום רביעי הייתי מגיע למועדון עם ציפור מתה אחת בצידנית (כל הציפורים מתו מוות טבעי). לקראת סוף המסיבה, ברגע הנכון, הייתי ניגש לגבר זר (שהיה הכי מתאים לציפור שהבאתי) ומבקש ממנו להצטלם איתה. היה משהו במפגשים בין המצולמים לציפורים המתות, שנראה שכל אחד נושא את מותו של השני. מין ארוטיקה של חיים ומוות, מזוויעה ויפה. ארוטיקה של ניצול, התרסה ומבוכה ועצב. תמיד דמיינתי את אחי התאום מחזיק אותי, מעין שיקוף של מערכת היחסים בינינו.

אלכס | צילום: יובל אצילי

שלומית | צילום: יובל אצילי

חוגלה | צילום: יובל אצילי

הצילום מאפשר לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות לבחון שוב ושוב את הגבולות שניצבים-  בין היכולת שלי כאמן לשלוט באובייקט המצולם, לבין התכונות של האובייקט שמכתיבות את אופי הצילום. אני מנסה לבנות סיטואציות מוזרות שמשקפות את העולם הפנימי שלי בצילום, אבל גם במדיומים כמו וידאו ונייר. כצלם אני משתמש ב”פילם” שהוא החומר הצילומי ובחומרים שעוסקים בגבריות כמו כנפי תרנגולים, ביצים של יונים (כסמל להמשך הרבייה) וציפורים מתות. דרך הבחירות האלו אני מעלה שאלות של מוסר- מה הזכות שלי/שלנו להשתמש בבעלי החיים (ביות, בשר, עור ואילוף)? ושאלות שקושרות למבנה ותנועה אנטומית- באיזו צורה עצם מסוים נע בחלל כשהוא ללא רוח חיים? ומה בכלל תנועה מסמלת? בהקשרים של חיזור ושליטה, יופי ומוות, נשיות וגבריות.

עבודותיו של יובל אצילי הוצגו בגיליון של המגזין בנושא ‘גבריות’. לצפייה בגליון המלא: