כשעלה במוחי הרעיון לכתוב פרויקט על משפחות להט״ביות במרחב הישראלי, נשאלתי מספר פעמים מדוע. הרי משפחות שכאלה קיימות לא מעט זמן, באופן יחסי, ומבחינה עקרונית אין אף גורם שמאיים על קיומן. נכון, אין להן את אותן הזכויות כמו למשפחות המורכבות מגבר, אישה וילדיהם – אבל הן חיות בשלום ומקיימות את עצמן. אם כך, מדוע לכתוב עליהן? ובקונטקסט נרחב יותר, מדוע אנחנו, כקהילה, ממשיכים להילחם על זכויותינו, כמו ביום הראשון למאבק; כשבחוק עוד היה מעוגן ענין איסור משכב זכר?
התשובה איננה פשוטה ומורכבת מגורמים כמו חברה, דת, תרבות, בירוקרטיה ועוד. אך המענה הטוב ביותר שידעתי לתת לכל מי שהעלו גבה לנוכח הרצון לכתוב על משפחות להט״ביות הוא: חובה עלינו, לא פחות, להביא למרכז את אותן משפחות שעדיין נחשבות ל׳חריגות׳, למען עתיד הדורות הבאים. אותם דורות שאנחנו עתידים לגדל ולטפח כאזרחים המרגישים חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית ולא כמי שעלולים למצוא עצמם בשוליים אם נטייתם המינית תהא שונה מזו של חבריהם, עמיתיהם לעבודה וכל מי שיימצא במרחב הציבורי שלהם.
בימים כמו אלה, בעיצומו של המאבק על ׳חוק האימוץ׳ שמאז הסערה הציבורית כמעט שלא קיבל התייחסות תקשורתית שעשתה הדים נוספים; כשבפתח הממשלה עומד תיקון לחוק העוסק בפונדקאות לפיו נשים יחדניות יוכלו לפצוח בתהליך פונדקאות, בנוסף לגבר ואישה נשואים (לשון החוק כיום) אך אין שום הצעה לכלול בחוק זוג נשים וזוג גברים; כששר בממשלה מגיב להצעה להחיל את חוק הפונדקאות גם על זוגות להט״בים במשפט ״מדינת ישראל לא צריכה להיות מובילת הסטיות בעולם״ וכשהמדינה עצמה דורשת מאישה לסבית שרוצה לאמץ את הילד שילדה בת זוגה להוכיח שאיננה עוסקת בסחר בילדים – הפרויקט מטרתו לזעוק את מטרתנו: שוויון ותו לא. לא ביקשנו ולא נבקש יותר. אנו לא נתמכים על ידי הממשלה ולא מבקשים עזרה חיצונית אלא להיות זכאים לכל מה שאזרח ישראלי אחר זכאי לו: הזכות לקיום שוויוני.
עוד נוסיף, כי מטרתו של פרויקט מסוג זה הוא להפוך את השוני בנטיה המינית או המגדרית לכזה שאיננו רלוונטי. משפחות המורכבות מאמא ואמא, אם או אב יחידנים, שני אבות, הורה טרנס/ית אחד/ת או יותר, ארבעה הורים או פחות – כל אלו הן חלק מהרחוב, הקהילה, המדינה שאנו חיים בה – ומטרתנו היא להוות מראה בפני החברה הישראלית: להראות לכל מי שחפץ בכך שחברי הקהילה ככל אדם אחר, מקימים משפחות ומקיימים חיי משפחה באם הם חפצים בכך. זכות זו איננה תלויה – ולא יכולה להיות תלויה – באף גורם דתי או פוליטי.
הנראות הציבורית היא המפתח שלנו בדרך להשגת שוויון מלא. לא חלקי, לא כמעט, לא כמו. שוויון אזרחי מלא במדינה בה אנו לא מוכנים להיות פחות מסוג א׳. אין זה משנה מה צבענו, מהי דתנו ועם מי אנו מעדיפים לישון בלילה. עובדת היותנו אזרחים היא היחידה שיש להתייחס אליה ועל כן אנו קוראים לכולכם (ואנו ביניכם): התעוררו. אל תתנו לפסיביות שאפיינה אותנו להמשיך לשלוט בדרכי הפעולה שלנו כי אף ממשלה לא תשנה את יחסה והחלטותיה כלפי הקהילה אם לא נגרום להם לעשות כך. כיצד? קודם עלינו להראות שאנחנו פה ואין בכוונתנו להיעלם לאף מקום. הצעד הראשון לפניכם.
ככל שנקפיד להראות שהחריגות קיימת אך ורק במוחם של בני אדם המתקשים להתמודד עם השונה מהם, ככל שנהווה חלק יותר ויותר ממשי מהמרחב הציבורי, פרויקטים מסוג אלה יהיו מיותרים. אנחנו בדרך לשם, אך עוד לא הגענו. עד אז, פנינו לחברי קהילה המקיימים קשת צבעונית ומגוונת של משפחות. קראו עליהם, וראו את עצמכם בין חוויותיהם ומילותיהם.
