“אמסטרדם בלוג” – אחת היצירות מורכבות שנכתבו על סיפור אהבה בין נשים

טיול עם הכלבה ברחוב אנה פרנק הוביל את ראובן קלינסקי לתפנית בעלילה. מה שהתחיל בתור מצוקה דרמטורגית מתגלה כאחד הקלפים הכי חזקים שבמחזה ובההצגה. כמו מעשה הגורל לפעמים התשובות נמצאות ממש מעבר לפינה.

“הסתכלתי עליו (על הרעיון) בהתחלה כבדיחה, מטרידה. אמרתי זה סתם גימיק. אחרי זה חשבתי ואמרתי,קצת כמו שכתוב במחזה, אוקיי אם אתה מגיע לאמסטרדם ואתה לא מכיר אף אחד את מי אתה מכיר ? אנה פרנק. זאת האמת. כשהתחלתי לחקור את העולם של אנה פרנק באופן מפתיע כמו מעשה של קארמה בלתי ברור בעליל. גיליתי שיש קשר כמעט מיתי בין הדמויות האלה. בביוגרפיה שבניתי, של שלי ואלכס, יש יסוד ביוגרפי של קשר מאוד חזק עם האבא וניתוק מוחלט של האם, אצל אנה פרנק זה נמצא בשנייה. הדמויות הן דמויות מראה בצורה סמלית. הן חיות בתוך עולם וירטואלי. פתאום הדברים התחילו לחדד את השני, היומן, הבלוג.

בדרמה תמיד מחפשים את היסודות הקוטביים שיחדדו אחד את השני. פתאום מפגש עם דמות אחת שהולכת לאיבוד ואחת שיודעת מה היא רוצה מהחיים באופן הכי מדויק פשוט הרחיב את כל המעגלים של המחזה. זה התחיל ליצר בתוכו תנועה שהיא הכרחית.אתה יודע שמשהו נכון כשהוא הופך להיות הכרחי”

אמסטרדם בלוג מספר את סיפורן של שתי נשים צעירות – שלי בירושלים, אלכס באמסטרדם. שלי היא צלמת ומגלה את אלכס בעקבות הבלוג שלה “מרגריטה”. אחרי שיחת וידיאו בין השתיים שלי מחליטה לעזוב הכל ולנסוע לאמסטרדם לפגוש את אלכס. רק שאלכס לא מגיעה ובמקומה מגיעה אנה פרנק. המחזה הוא מסע שמוביל אותו, בעיקר, הרצון להיוולד מחדש.

שלי, הדמות המרכזית במחזה, נעה בחיפוש אחר שינוי, טרנספורמציה, היא רוצה לגדוע את כל מכאובי העבר שלה ומוכנה ללכת בעקבות זה הכי רחוק שאפשר,עד אמסטרדם. היא בורחת אחרי מה שאלכס מציעה לה,עולם מדומה לחלוטין, היא מציעה להצטרף אליה אל חלל שבו אין טיפת מציאות בכדי שתוכל להמציא את עצמה מחדש. “שלי הולכת אחריה כי היא לא מציגה מציאות. מה זה מציאות, זה מי אתה מה אתה עושה מאיפה באת,זה אוסף של פרטים. אמנם בסוף המחזה היא זוכה לקבל את הפרטים האלה אך הם לא באמת משמעותיים. מה שמשמעותי זה זה שהיא חושפת את עצמה בלי לאפשר לטיפת מציאות לחדור”.

רוב הדמויות במחזה הן נשיות ושתיים מהן לט”ביות, זו בחירה שאינה מובנת מאליה, האם היא הייתה מודעת?
“בפן המגדרי התייחסתי לדמויות האלה כדמויות, כבני אדם. לא הייתה בי כוונה לחבר סיפור מגדרי וזו הגישה הנכונה. נאמר לי שזו אחת היצירות הכי מורכבות שנכתבו על סיפור אהבה בין נשים.. זה יצא ככה כי לא ייחסתי לזה משמעות, אהבה היא אהבה, גם אם היא בין שני גברים או שתי נשים. זה לא משהו שצריך להתעסק בו.צריך לכתוב דמויות ולראות אותן כעולם מלא. לא לראות אותן כארטיפים. או כדי לנפץ סטיגמות, לא צריך להתאמץ לנפץ אותן לדעות”.

בחירה נוספת שעוררה בי שאלה, היא הבחירה להתעסק בגיל העשרה. האם זה נבע מתוך התבוננות בדור שגדל כאן וכך הוא נראה?
“האקט הראשון הוא של הרחק עדות ללכת הכי רחוק ממני ,כביכול ובעצם להישאר הכי קרוב לעצמי.לא הכל מודע בתהליך הכתיבה”

ועדיין הבחירה בגיל הטיפש עשרה היא מייצגת משהו אחר.
“גילאים צעירים מעניינים יותר בעיניי, זאת אומרת שמה קורים הדברים הגורליים, המעצבים, אני חושב שזה מושך אותי, באופן אישי. מעניין אותי הדמויות במצבי מעבר, במצבים שהכל מתעצב, דמויות שמחפשות את האמת. מאוד מושך אותי. אני חושב שבזה באופן מאוד פנימי, העניין שלי בגיל המשברי הזה. אני חושב שגם לאנשים מבוגרים יש איזו בחישה מחזורית בתוך הכאבים העבר שלהם, בגיל הזה זה קורה בעוצמה שכל מה שקורה אחר כך זה רק התנוונות וויתור. אני מתעניין לא במצב של הויתור, הוא לא באמת מצב מעניין”.

“בדרך כלל בגיל שלי אנשים חיים את החיים מתוך איזה שהיא.. קוראים לזה השלמה, התבגרות, זו לא התבגרות אמתית, זה ניוון.”
במבט מהצד ליצירה יש המון אמירות, נושאים ותחומים שהיא נוגעת בהם ומציגה תמונת מצב. רק לאחר שיחה עם הבמאי אני מבינה את האישי שבתוך המחזה.

“אני חושב שאחד הדברים שאני מאמין בהם בדרך עבודה היא כמה שאתה משתחרר משיפוטיות אתה אומר הכי הרבה..הזרועות הגיעו לשם אבל לא כיוונתי. כמו בכל יצירה, יש דברים שאתה לא שולט בהם”

כל המסרים האישיים עוברים לקהל ונהפכים לחברתיים בזכות הקאסט המוכשר. נועה הר ציון, אלירן כספי, סוזאנה פפיאן, ג’סיקה קראץ. היצירה הזו בכללותה מורכבת משפה בימתית מיוחדת ומקורית שמספרת סיפור יחיד במינו, את המוזיקה הלחין אילן גרין, את התאורה עיצב אורי רובינשטיין, את הוידאו ארט יצרה נטע לי פלדמן ואת התלבושות והאביזרים עיצבה מאיה מידר מורן. כל המרכיבים הבימתיים יוצרים יחד חוויה עוצמתית שבבסיסה סיפור אהבה.