הלוואי והייתי יכול לכתוב פוסט שמתחיל במילים:
“אז מתי קלטתי?”
כי לא קלטתי.
לא שפניתי אל X וביקשתי עזרה, למרות שידעתי שהוא בעצמו לא הצליח עם טיפולי המרה. לא שחצי פגישה עם המטפל נסבה על הסכנות בעולם הנטיות ההפוכות (כי לא אומרים את המילה הומו) ועל כך שהנשמה מתענה וסובלת. ולא היה זה היה שהבטיח “אצלי אין כישלונות”, ואפילו לא כאשר חלק גדול מהפגישות נסב על כמה אני לא באמת רוצה, ושהבעיה מאד עמוקה, ובי ורק בי. אם רק ארצה ממש חזק. כי מה הבעיה להסתכל על בנות בבגד ים בחוף ולהימשך אליהן. כל גבר נורמאלי יכול.
אני מקנא באנשים שקלטו.
כמו בתהליך השמנה- ככל שקולטים יותר מוקדם, ככה יותר נזקים נמנעים.
אצלי נקודת האל-חזור לא הייתה מעולם.
ההפך.
‘אני מקנא באנשים שקלטו’.
הייתה הפגישה האחרונה שבה הודעתי שאני מתחתן. האושר שלו היה האושר שלו, ריציתי אותו. וגם אז לא הבנתי שהטיפול שלי לא עוסק בי כמו שהוא עוסק במטפל שלי, שרק יהיה מרוצה. שישמח. שאני אזמין אותו לחתונה שלי.
הייתי ההצלחה שלו. ההוכחה שאפשר.
אין דבר יותר גרוע מלחשוב :”איזה מטומטם אני. כמה נזק גרמתי. כמה כסף ביזבזתי. כמה אנרגיה מיותרת שרפתי על מטרות שווא”
וככל שיותר נזק נגרם, בסוף כשהכל מתמוטט רגשות החרטה והאשם הרבה יותר גדולים.
ברגע שאתם תופסים שמשהו לא בסדר, תעצרו ותחתכו. הקשיבו לכל הנורות האדומות, ויש כל כך הרבה.
העדות פורסמה במסגרת המרכז למאבק בהמרה
