צילומים: יחסי ציבור | צילום אבי בוסקילה – אלעד מלכה
היום לפני הצהריים יקבל ראש הממשלה את ארגוני הקהילה הגאה שמסיימים סבב בין ראשי מפלגות. משהו קורה השנה, דגל הגאווה צובע את הכנסת: בבחירות שיתקיימו ביום שלישי יירשם שיא היסטורי בייצוג הקהילה: לא פחות מחמישה הומואים משובצים במקומות ריאליים פחות או יותר לפי הסקרים, וסביר שכולם יגיעו לכנסת, אם לא בהתחלה אז בהמשך: איציק שמולי ממפלגת העבודה, אמיר אוחנה מהליכוד, עידן רול ויוראי להב הרצנו מיש עתיד, ואיתן גינזבורג מחוסן לישראל. שלושת האחרונים שובצו ברשימת כחול לבן בעקבות הריצה המשותפת של גנץ ולפיד. אפשר לצרף לרשימה את אבי בוסקילה, מספר 8 במר״צ. זה כבר שישה. גינצבורג היה ראש העיר הגאה הראשון בישראל, ברעננה, ועידן רול, עורך דין וקצין במילואים מתגלה כנואם ופולמוסן מוכשר. לא יזיק אם במליאת הכנסת יישב לשם שינוי חתיך הורס, מי שהיה עד לא מזמן דוגמן מבוקש. אוחנה כניראה ישודרג אם נתניהו יקים את הממשלה, ושמולי הוא מספר 2 אחרי אבי גבאי, עמדת זינוק לא רעה להתמודדות על ראשות העבודה.
לבני דורי זה רגע מרגש וחשוב מאין כמותו, כי השלם שמייצגים החמישה (או השישה) אפילו גדול מסך חלקיו. חבל רק שבינתיים אין ייצוג לנשים גאות.
שמולי ואוחנה כיהנו גם בכנסת היוצאת, שמולי אף בזאת שלפניה, אולם בניגוד למה שמקובל להניח, שניהם לא נבחרו על הטיקט הגאה: אמיר אוחנה שהיה ממקימי “גאווה בליכוד” נבחר בפעם הקודמת אחרי התמודדות על משבצת מחוז תל אביב. הוא פשוט פקד יותר אנשים אז, וגם עכשיו ברשימה הארצית. בלי שריונים ועניינים. איציק שמולי זכה לפרסום והכרה ציבורית כיושב ראש התאחדות הסטודנטים, ובעקבות המחאה החברתית נבחרו הוא וסתיו שפיר לכנסת. במהלך הקדנציה הופנו טענות קשות אל שניהם בשל הימנעותם מהצבעות שביקשו להיטיב עם חקיקה להט”בית, אבל לא ראיתי מישהו בקהילה תומך בהם גם כשרשמו הצלחות פה ושם. טרור להט”בי ניסה לשתק לא רק אותם, אלא גם את מי שניסו לגלות הבנה למניעים ולהסברים של שניהם, הכפופים למשמעת קואליציונית ומפלגתית כמו כל חבר כנסת. מביש במיוחד היה קמפיין הוצאה מהארון מלווה בנאצות נגד איציק שמולי. כי אאוטינג היא התופעה המכוערת מכולן בחברה הלהט”בית, תמיד סלקטיבית, מכוונת נגד אנשים פגיעים, ומעוררת התנגדות קשה בתוך הקהילה ומחוצה לה. כולנו היינו פעם בארון, וישנם רבים שעדיין. הקהילה מספיק חזקה להכיל גם אותם.
המשחק הפוליטי הוא אומנות האפשרי, לא עסק פרטי של אף אחד, ריצה למרחקים ארוכים. טענות אם בכלל צריך להפנות לראשי המפלגות וראשי הסיעות בכנסת שהתכחשו לא אחת לקהילה ולצרכיה.
קשה היה לקבל את נסיגתו של ראש הממשלה נתניהו מהתחייבותו המפורשת בסרטון שנתן לאוחנה, להצביע בעד חוק הפונדקאות בגירסתו המקורית שכללה זוגות מאותו מין. ליצמן ראה ונחרד, ההתחייבות ביום שני נעלמה בהצבעה ביום רביעי והביאה להפגנת המחאה הגאה הגדולה והצודקת ביותר שנראתה בארץ. נתניהו אומר שהוא עדיין מחויב לקהילה והחקיקה תעבור. בעזרת השם. שרה נתניהו שאינה נוהגת להתבטא בסוגיות פוליטיות אמרה גם היא שראש הממשלה מחוייב לנושא, ובקשה בשמו סבלנות מחברי הקהילה. יכול להיות שהודות למודעות הפוליטית הגוברת של הומואים מימין וכוחם הסגולי, שהוא לא רק אלקטורלי, אלא בעל ניראות ציבורית גדולה. נגיע לזה תכף.
עם כל המהפכה החברתית האדירה ביחס לקהילה הגאה, עדיין אנחנו מפגרים משמעותית אחרי העולם המערבי (לא כולו) בכל מה שקשור לנישואים חד מיניים, זכויות ההורות בלידה או באימוץ, ושורה של חוקים סוציאליים מהטבות מס עד זכויות פנסיוניות. וכן, גם בהכרה וקבלה בפינות חשוכות, בעיקר באזורי הפריפריה מחוץ לתל אביב. גם אחרי רצח שירה בנקי.
רוב ההומואים היהודים בישראל הם ימנים בדיוק כמו כלל הציבור. בגדול טוב להם, וההצבעה שלהם היא ימנית בלי קשר לנטייתם. רבים מצביעים לליכוד, מה שפעם לא היה מתקבל על הדעת, כשהשנה סביר שתהיה נדידה לכיוון הימין החדש ולכחול לבן בגלל היותן דבר חדש ואמורפי
התחושה כיום היא שההכרה וקבלת הלהט”ב הצליחו בכל זאת בשנים האחרונות לפתוח דלת בציבורים הדתיים, אבל לא מספיק. מרתק ומפתיע סיפורו של יו”ר יהדות התורה, הרב אליעזר מוזס, דוקא הוא, האיש רב ההשפעה שיודע לתפור ולתחזק את הקואליציה של אגודת ישראל ודגל התורה. בתו היידי יצאה מן העולם החרדי ובמקביל יצאה מן הארון בקול תרועה רמה. לא שמענו את אביה בנושא, אבל לדבריה הוא מקבל אותה ואת בחירתה בדרך שהפתיעה לטובה אפילו אותה. חבל שלא היה לזה המשך. בש”ס נאלץ יגאל גואטה לפרוש מהכנסת לאחר שהשתתף בחתונת בן אחותו עם בן זוגו, אבל בציונות הדתית נשמעים קולות המבקשים לגלות הבנה וקבלה לגייז דתיים, בהם הרב בני לאו והמחנכת מלכה פיוטרקובסקי. סמוטריץ’ ופייגלין יישארו “הומופובים גאים”, אבל בציונות הדתית המתונה רואים יותר ויותר יציאה מהארון, ומבינים את המשמעות בחיבוק הכיפות הגאות וארגונים כמו “חברותא”. בנט ושקד מחבקים אותם בינתיים בשקט.
מטבע הדברים הטענות הקשות והבוטות יותר בקדנציה החולפת הופנו כלפי אוחנה משום היותו חבר בולט במפלגת השלטון, וקשריו הקרובים עם ראש הממשלה ועם בכירי מפלגתו. אבל צריך לאמר את האמת: חלק מהזעם והארס שאמיר ספג נבע מתסכולם של עסקני הקהילה הוותיקים שמזוהים עם מפלגות השמאל. במשך שנים רבות זוהתה הפוליטיקה הלהט”בית בישראל עם מרצ פינת מפלגת העבודה, בעיקר בזכות עבודתן החשובה של שולמית אלוני ויעל דיין. שני ההומואים המוצהרים היחידים בשנים ההן הגיעו ממרצ: עוזי אבן וניצן הורוביץ. זמנים השתנו. אני לא יודע אם מישהו שם פעם קלפי מדגם בין מצביעי הקהילה, אם יש בכלל דרך לעשות את זה, ומה יהיו התוצאות. אבל אחת הטעויות הידועות של השמאל-מרכז היא לא לראות מעבר לאפו, שזה שדרות רוטשילד והסביבה. כפי שפעם אחר פעם הם לא קוראים נכון את המפה הפוליטית הארצית, כך גם הזיהוי השמאלי של הקהילה הגאה הפך להיות מופרך עם השנים.
השינויים הפוליטיים והחברתיים שעוברים על המדינה לא פוסחים על הקהילה. מי שרוצה מצליח להגיע לחיי משפחה מלאים ומאושרים. מחקרים מלמדים שילדים של משפחות להט”ביות פשוט מוצלחים יותר. כמעט כל המועמדים שהזכרנו מצטלמים היטב עם בני זוגם וילדיהם הפעוטים. לכן כדאי להפנים: רוב ההומואים היהודים בישראל הם ימנים בדיוק כמו כלל הציבור. בגדול טוב להם, וההצבעה שלהם היא ימנית בלי קשר לנטייתם. רבים מצביעים לליכוד, מה שפעם לא היה מתקבל על הדעת, כשהשנה סביר שתהיה נדידה לכיוון הימין החדש ולכחול לבן בגלל היותן דבר חדש ואמורפי.
מילה אחרונה, בתוך הכאוס החברתי בישראל, איך רוצים שיקבלו את ההחלטה הקשה שכל אחד מאיתנו קיבל אחרי חששות ולבטים, אם אתם לא מוכנים לקבל את האחר בתוכנו, אלו שבארון, חלקית, לגמרי, קשה להם, להורים, למשפחה, חברים, עבודה, חושבים אחרת פוליטית, לא לפי הספר, בעיות.. הגיע הזמן שהקהילה תהיה סובלנית יותר לשונים בתוכה, ולאלו שבחוץ ושעדיין קשה להם. השאר כבר יהיה בסדר.
