“תראה, יש לי ציצי!”

גילי בסון

“תעשה שאני אהיה יפה, ושאני לא אתבייש לישון עם מישהו בלי חזייה”. גילי בסון מגיעה לשלב הסופי בשינוי שלה


אז אחרי שבפעם הקודמת לא הלך, שדחו אותי והתאכזבתי קשות, קיבלתי את הבשורה המשמחת. טלפון אחד קטן ששינה את הכל:

“שלום גילי?, מדבר מוטי מתל-השומר, מה שלומך? התפנה לנו מקום לעוד 3 ימים, תוכלי להגיע בהתראה כזו קצרה או שנדחה שוב?”

מכירים את הפרסומות האלה של הראלה ממפעל הפיס? ככה הרגשתי.

“ברור שאני יכולה!!!”

כאילו, לא ממש ברור. אבל יש רגעים שלמדתי לקחת לעצמי, שהעולם יחכה.

מולי צוות צילום שמראיין אותי בדיוק, שומע את הטלפון ויחד כולנו מחליטים: לא אומרים כלום. המצלמה עליי, הכתבת בהלם, הנה אני מספרת את חיי מול מצלמה שוב והם זוכים לרגע נדיר. החלק האחרון בסיפור קורה אל מול עיניהם המשתאות.

מיהרתי להמשיך את היום תוך שאני מחשבת איך ואת מי אני מזיזה ביומן, מסדרת מחליפות להופעות הקרובות עם החשפנים וברווקות.

הטלפון שוב מצלצל, הפעם 3 האותיות הכי טובות שאפשר לקרוא במהלך היום: אמא.

בפעם הקודמת שניהלנו שיחה דומה סביב השינוי שלי, הייתי כבר באשפוז בתאילנד, מחכה לעבור את הלילה ולהתחיל את חיי. שנה עברה מאז. חיים שלמים נולדו. והנה הגענו לשלב הסופי בשינוי שלי.

אני מבשרת לה שיש לי חדשות טובות ומעדכנת אותה שהנה זה מגיע, שתתארגן כי בפעם הזו היא תהיה שם ללוות אותי. היא מתרגשת בשבילי מאד ומבקשת גם: “אל תגידי לאף אחד כלום, מספיק. תעשי וזהו”. אני מהנהנת להסכמה שאיכשהו היא מצליחה לשמוע. אולי כי אני יודעת לדמיין בדיוק את הבעת הפנים שלה, והיא את התגובה שלי.

אני מקיימת עוד פגישות עבודה, דוחה בתירוצים כאלו ואחרים משימות שעליי לבצע וממשיכה בשלי.

עברנו את היום של הבשורה והנה עוד יומיים זה קורה.

העברתי את היום האחרון בסידורים אחרונים, מתאפקת מאד שלא לספר לכל ידיד שנקרה בדרכי. זה שתמיד איתי חייב לדעת, אבל אני מתאפקת עוד ולא אומרת לו כלום. אספר לו פנים אל פנים. אני מחליטה להפתיע אותו וחיוך ענק נמרח לי על כל הפנים. הוא השותף מאז והוא יהיה כאן גם היום.

הורדתי בזהירות את הכל, מסתכלת טיפה, מחייכת ים. נכנסת אל הזרם להרגיש אותו על הגוף הזה שלי, שעבר כל כך הרבה. אמרתי לו “תודה” בלחש, יודעת שכל תא ונים שומעים

לילה נוסף עבר והגיע היום אחרון לפני הנסיעה אל בית החולים.

הוא הגיע  אלי בערב לביקור, ביקש שאעזור לו במשהו. לפני שהוא בא פתחתי את מזוודת הנסיעות שלי באמצע החדר ושמתי בתוכה את הכבשה הסגולה שלי, ספיר. קיבלתי אותה במתנה מצוות הצילום שעושה כתבה על הסיפור שלי ועל השלב האחרון בשינוי. ארזתי גם פיג’מה, מטען לטלפון, כלי רחצה וכפכפים, והשארתי הכל פתוח שיראה.

עוד בנושא:  "האקטיביזם שלי צריך לעבור דרך המוזיקה, אחרת אשתגע"

הוא נכנס, התיישב על הספה הצהובה הגדולה שלי והביט בחפצים,בזמן שאני מתנהגת כרגיל, כשפתאום הוא נעצר והתחיל לשאול. אני התחלתי לחייך ולעשות הצגות של אורזת.

“מה זה מאמי!? את נוסעת לאמא שלך?”

“לא, לחו”ל”

“דיי.. נו, תהיי רצינית”

סיפרתי לו על טיול הפתעה ליוון… הוא לא קנה את זה, אז משכתי אותו עוד קצת בספורים והגעתי לאמת בהתרגשות.

“הקדימו לי את התור!!!! אני מתאשפזת ביום שלישי, אתה קולט חיים!? זהו…”

הוא שמח מאד בשבילי, והסכים שוב להיות איש הסוד שלי.

סיימתי לארוז, הפעם באמת, וביקשתי ממנו לישון אצלו … בקרוב יהיה קצת קשה לישון יחד ואני צריכה את זה. הלכנו אליו והעברנו את הלילה.

בבוקר קמתי בעצלנות וחזרתי אליי. התקלחתי, התלבשתי ונסעתי לבית החולים “תל השומר”.

gili9
גילי וספיר

אני מכירה כבר את הדרך בע”פ, הייתי פה כל כך הרבה פעמים בפגישות הייעוץ לקראת השינוי שלא בוצע דרכם, אבל את השלב הסופי השארתי להם.

מילאנו ניירת, קיבלתי תדרוכים ונשלחתי לחדר לנוח. המנתח קרא לי, הבין את הרצונות שלי והסכים איתם, קשקש וסימן על אזור הניתוח וביקש ממני להחליף לפיג’מה של בית החולים.

שמו לי מחט, לקחו דם והשאירו בפנים “כדי שלא נצטרך לדקור שוב”. נשאר לי רק לעבור את הלילה בצום. שמתי בטאבלט את הסרט “אלאדין” ופיזמתי את כל השירים עד שנרדמתי.

בבוקר קמתי והתקלחתי בסבון וורוד מיוחד וחזרתי למיטה לישון עוד טיפה.

רעש של עקבים נוקשים נשמע במסדרון: אמא שלי באה! אני מכירה את הרעש הזה מגיל אפס! חיבוק אחרון, הצחוקים הרגילים שלי ושלה עד שבאו לקחת אותי.

הובלתי במסדרון קר ולא נעים. הוכנסתי אל חדר הניתוח שם החלו במלאכת ההרדמה. המנתח חייך אליי כדי להבטיח לי שהכל יהיה בסדר. “תעשה שאני אהיה יפה, ושאני לא אתבייש לישון עם מישהו בלי חזייה”, ביקשתי, והוא השיב בחיוך: “רק לא בשישה שבועות הראשונים”.

אחר כך אני כבר לא זוכרת.

קמתי מטושטשת עם לחץ איום. חיפשתי את אמא שלי, היא הייתה על ידי. הובלנו חזרה אל החדר במחלקה, הסתכלתי למטה והתחלתי להתלונן : “מה זה!? זה קטן!! לא רואים כלום!… מה הוא עשה לי!?”

אמא שלי ניסתה להרגיע לשווא: “את בשכיבה, תרגעי! ברור שלא רואים ככה.. חכי קצת, אל תזוזי”

עוד בנושא:  גלגולו של אירוע גאווה באורנית - מהודעה בפייסבוק לאירוע התרמה לבית דרור

זה לא הרגיע אותי.

עניתי לשיחה מחברת ילדות לטלפון: “מה!? את אחרי!!? איך לא סיפרת שאת עושה?”

התחלתי להתבכיין שוב גם לה: “הוא לא עשה לי כלום .. מה זה!? אין לי כלום!”, בעוד אמא שלי משתגעת ברקע והחברה צוחקת לי בטלפון. רק היום אני מבינה שהייתי כל כך מטושטשת שלא הבנתי מה אני בכלל אומרת. אבל החברה הזכירה לי את כל תמליל השיחה … חחח נפלאה דרכם של סמי ההרדמה.

אחרי שנרגעתי, קמתי וביקשתי לשירותים, קראתי לאחות, קמתי לאט ובבטחה. נכנסתי לחדרון אבל לא לפני שעצרתי ובהיתי במראה שהייתה שם. התיישבתי על האסלה מחויכת עם עצמי.

נרגעתי, ראיתי! וזה באמת שם! יצאתי צוחקת ואמא שלי הודיעה לי רשמית: “שיגעת אותי סופית, תחזרי למיטה!”

במיטה התחיל סבב טלפונים לכולם כדי להודיע שאני אחרי והכל עבר בשלום.

אחרי כמה שעות שחררו אותי, אמרו שהכל הלך חלק ואין טעם שאשאר, יום רביעי היום, כבר ערב. יש “האח הגדול” וזה נהדר שאני לא מפספסת. שמחתי לחזור. את הפרק ראיתי בחלומות שלי אולי.. איך שהתחיל נרדמתי. באו חברים וביקרו, שאלו לשלומי והשאלה שחוזרת על עצמה וגם נראה שתמשיך עוד הרבה : “כמה סיסי!?” נשבעת שלא מבינה מה זה משנה לכם… אבל שיהיה.

הגיע הזמן למקלחת ראשונה!

בקשתי ממנו שיהיה נוכח בבית, אני מפחדת להתקלח לבד.. אם לא אצליח?! בפעם הרצינית הראשונה הייתי לבדי בקצה היבשת. הפעם אני רוצה את כולם איתי!! החבר הכי טוב שלי, ידידה והוא זוללים גלידה בהנאה ואני במקלחת ברגע הזה שלי עם עצמי.

הורדתי בזהירות את הכל, מסתכלת טיפה, מחייכת ים. נכנסת אל הזרם להרגיש אותו על הגוף הזה שלי, שעבר כל כך הרבה. אמרתי לו “תודה” בלחש, יודעת שכל תא ונים שומעים.

יצאתי בזהירות, חס וחלילה שלא להחליק… וניסיתי להתלבש אבל כואב!

“מאמי!!!” אני צועקת בקול של ילדה קטנה שנכנס לה סבון לעין.

אני שומעת את הידידה מכיוון המיטה שלי “הנה… לך אליה. היא צריכה אותך” .

הוא נכנס למקלחת, מסתכל על הגוף שלי.

אני נקרעת מצחוק ואומרת לו: “תראה, יש לי ציצי!!!”

הוא הסתבך עם החזייה ולמזלי הייתה אישה בחדר ליד.. היא נכנסה, עזרה להלביש, מראה לו שיוכל לעזור במידה ויהיה צורך בפעם הבאה.

שוב תקופה החלמה, ושוב כאבים. קצת לא נעים לישון והחזייה הזאת מציקה ומעצבנת. אבל אלו סתם תלונות, הכל יעבור ומהר.

השינוי הפיזי הסתיים.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן