תמיד ידענו שהקליפ צריך להיות חלום – אבל מה הפאנצ'?

עלמה קלברמן חושפת את תהליך ההכנה של הקליפ החדש "מסתובבת" - מהליהוק לקליפ ועד הצילומים שהתגלגלו עד להולנד | "התהליך המוטרף הזה הוכיח לי שככל ששיחררתי יותר ושמתי את הדגשים על הרצון, התשוקה והיצירה, הדברים פשוט קרו"
מסתובבת


מומנטום. לכו תוכיחו אותו.

במרץ, כששחררתי את אלבום הבכורה שלי, בין טירוף של משימות, הדפסות והשקות, כמו תמיד כבר הרגשתי את הבערה, את הדחף להתחיל את הדבר הבא. או שמא. מומנטום. אבל לכו תוכיחו אותו, לכו תוכיחו שעכשיו זה הזמן ואם לא עכשיו אז אי מתי, כמו שאומרות.

חצי שנה של פגישות הביאו אותי למבויים סתומים והרבה לחץ בחזה. בפגישות הראשונות כשניסינו לחשוב על קונספט לקליפ של "מסתובבת", זה שבער בי לצאת, נו זה עם המומנטום, עלו הרבה רעיונות עם אילוצים מחשבתיים. "די, את חייבת להוסיף בנים, נמאס לראות זוג לסביות. את צריכה להרחיב את הקהל שלך". להרחיב את הקהל? נמאס לראות לסביות? מה אני עושה אם זה עולם התוכן הפנימי שלי ועל זה נכתב השיר? ללכת נגד, להמציא?

תכלס, "מסתובבת" הוא אכן הקצה הפופי של האלבום הזה וראוי לו קליפ מתקתק, קליל וברור. אבל מה אעשה שלבי בעמוקים, מחפש עוגן של אמת ומציאות שיספרו סיפור שצריך וחשוב לספר?

אחרי חצי שנה של כמעט ולוותר, נפגשתי עם בעלת המוח המשובח מאד, חברתי, הגר שפריר, שכמעט בלי להניד עפעף שלפה לי קונספטים שעושים להשראה פרפור חדרים והכל התחיל לפרוח. הוספתי לבלילה את יערה חלבה, גם חברה בעלת חוש יצירה מחודד, ויחד בראנו עולם שרחוק מלהיות פופ-נועה-קירל-עומר-אדם או מרגי אבל עבורי היה עולם ומלואו.

תמיד ידענו שהקליפ צריך להיות חלום. עלילה שלמה ומבולבלת שנגמרת באדם שמתעורר משינה וכך הצופה יכול להבין שהכל היה חלום. אבל מה הפאנץ׳?

הגר אומרת – "מישהי שחולמת להיות רקדנית ולא מצליחה לצאת מהלופ של שגרת החיים המשעממת שלה", יערה ממשיכה: "תארו לכן חלום שרואים בו בחורה אבל מתעורר גבר", ואני משלימה "בום. התחלתו של סיפור מגדרי של בחור שחולם עצמו רקדן אבל רעשי החברה מכרסמים בו שזו הומואי או נשי והרי לנו יצירת מופת ממעמקי הנפש".

בין שצף של יצירה שעשה לי אכן פרפור חדרים מהתרגשות, יערה מבליחה "זה מזכיר לי סיפור של חייל שהיה לי". אני רוצה להגיד שהשאר הסטוריה אבל השאר, במציאות שלי, היה באמת באמת – כמו חלום.

עוד בנושא:  עלמה קלברמן משיקה את אלבום הבכורה "שֵׁדָה"

עמית פלגי, הבחור האנונימי הזה, שיערה מספרת לי עליו, שולח לי וייבים של טוטאליות שבא לי עליה דרך פוסטים באינסטגרם ואני מנסה להתקשר אליו. הוא לא זמין, אז ווטסאפ מביא אותי אליו, אני מנסה למשוך אותו באומרי שיש לי פרויקט מיוחד שאני רוצה לספר לו עליו, והוא עונה בהיסוס מבולבל, "הגעת לעמית פלגי, התכוונת לזה?", ספקן מתמיד תפסתי אותו לא מוכן וניסיתי להזכיר לו את יערה המפקדת שדיברה עליו טובות והביאה אותי אליו. סגרנו שנדבר והוא רק זורק לי לעת סיום "אוקי, אני אשמח לשמוע, אבל תתקשרי מהווטסאפ, אני בחו"ל". אוקי. מה בחו"ל? מטייל? לומד באקדמיה למחול. אוף. תוך כדי שיחה אני כבר מתכוונת לסגור את הטלפון כי הבחור בכלל לא בארץ. גם עמית מתכונן לסיום והמלצות על חבריו שעוד נותרו בארץ הקודש אבל משהו אנרגטי בינינו או איך שלא תרצו לנסח את זה – משאיר אותנו בשיחה. איכשהו אני מבליחה "טוב, אולי אצליח להביא אותך לצלם את זה בחג, אולי אבוא לשם…" כך שלמעשה, התחושה בתום השיחה משני הצדדים הייתה "נראה אם הצד השני רציני מספיק לדבר הזה".

ואז התחיל מירוץ שלא הייתי מוכנה אליו. מירוץ שלא הצלחתי להתנגד אליו בטענה שכאשר אני עובדת עם מישהו שמיד מתמסר, מיד עובר מפנטזיה לפרקטיקה – אני חייבת לעוף איתו על זה ויהי מה, זה חזק ממני.

אם אני באה לשם, דבר ראשון חייבים צלם. אז עמית שולח לי לינק למישהו שצילם אותם לפרויקט בביה״ס בתחילת השנה. אחרי חיפושים ואיתור מספר טלפון, שיחה אחת עם הצלם ההולנדי נגמרת ב״הלהבת אותי״, ופתאום הדברים נעשים מוחשיים יותר ויותר.

טלפון לחברת אוטובוסים ולספרייה מקומית כדי לקבל אישורים לצלם – ובום יש לי מסמכים מוכנים במייל.

ומה עם השחקנית השנייה? נסיון ראשון נכשל, נסיון שני – ובום יש לי וידאוז מהחזרות שלהם שעושה לי באמת לבכות מרוב שמדהים.
ומה עם צלם סטילס שיתעד? ומאפר? כוריאוגרפיה? כרטיסי טיסה? מקום לישון? אוכל? ציוד צילום? ציוד תאורה? בלאק בוקס?ותסריט כתוב לפרטים? לו"ז? זמן לימי חזרות וימי צילומים? וגשם? מה עם כל אלה? פשוט קרו. כל אחד באופן יותר מופרך מהשני. פשוט נפלו למקומם.

ולא יכולתי להתנגד. אז פחות משבוע לטיסה אני קונה כרטיסים, מסיימת לכתוב את התסריט, אורזת מזוודה ונוסעת. רק שבועיים וחצי אחרי השיחה הראשונה עם עמית.

צילום: Zhong (Lucas) Linjang

ברחובות ההולנדיים האלה התהלכתי באמת כמו בחלום. נחתתי לעיר קרירה כמו שאני אוהבת, הייתי תיירת והייתי מנהלת העולם בו״ז. הילדים המתוקים האלה נתנו לי את לבם ויצירתם והתמסרו אליי בלי להכיר אותי, בלי לחשוש שאני קאט פיש שהולך להרוג אותם; התאחדנו ובראנו ביחד עולמות של יצירה שלא יכולתי לחלום עליהם לפני שלושה שבועות.

ובאמת בתוך יומיים דחפנו חזרות, מצאנו חלקים חסרים בתלבושות, התנסינו באיפור, התאמנו על תאורה ואפילו עשינו ארוחת ערב צוותית כדי להכיר ולחסוך את השוק של היום הראשוני.

אח"כ יומיים של צילום בעיר זרה עם גשם, מעט מאד תקציב, לא מספיק נסיון והרבה התרגשות ולחץ – הכל פשוט קרה. כמו שהיה עד כה. לא רציתי ללכת. הלב שלי היה בתוך הקרוסלה הזו של היצירה ובבקשה בבקשה שלא יפסיקו לי את הסיבוב של הכדור.

חזרתי לארץ די טרוקה, מתה מגעגוע והמומה מהקיום של הדבר הזה. תוך שבוע וחצי אדם אקשטיין, העורך של הקליפ, כבר שולח לי גרסה מוכנה ואני מבינה שאין מה לחכות עוד. אפשר להקדים את היציאה בשבועיים.

מומנטום. לכו תוכיחו אותו. אם לא עכשיו אז בזמנו.

כל התהליך המוטרף הזה הוכיח לי צעד אחד צעד שככל ששיחררתי יותר ושמתי את הדגשים על הרצון, התשוקה והיצירה, הדברים נפלו במקומם. פשוט קרו, ואני התרפקתי עליהם כמו תינוק בערסל.

אני אומרת תודה לכל האהובים שאספו אותי אליהם בארנהם שבהולנד ומילאו לי את הלב, עשו מהיצירה הזו מעמקים שניסיתי וקיוויתי להמנע מהם כדי לעשות פופ-מתקתק כמו שצריך, ועשו בי רק טוב.

מאחלת בהצלחה לשיר הזה, לקליפ הזה, ולאהובים האלה שמגיע להם תמיד לעשות יצירה ככה – בטוטאליות, בנחת, בחיוך רחב ולב מלא.

מאחלת לכולנו להיות ככה. בשחרור, באמונה שהכל במקומו, ברדיפה אחר חלומות והתרפקות בלתי נגמרת על הגשמתם.

יאללה, "מסתובבת", בדיוק בזמן.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן